זכאות להתגורר בדיור ציבורי לאחר פטירת אם המערערת

תעוד ארוע ראשון הנוגע לדירה, לאחר פטירת הוריהם של העותרים, משוקף בהחלטת הועדה העליונה שדנה בעיניין העותרים בשנת 2002 (אשר צורפה כנספח ד' לתשובת המשיבה), ממנה עולה כי בשנת 1995 נתפסה הדירה על ידי עמידר, לאחר שננטשה על ידי העותרים והייתה פנויה ויועדה למגורים עבור דייר אחר שהיה זכאי להתגורר בדירה ציבורית.

בקשתם זו של העותרים נדחתה תוך שנקבע כי: "אין רצף מגורים. הדירה נתפסה פעמיים ושופצה על ידי עמידר לאיכלוס חוזר. לא עונים על הכללים. להמשך בטיפול המשפטי בפנוי". לפי האמור בסעיף 9 לכתב העתירה הגישו העותרים ערעור על החלטה זו ודוק- ערעור זה לא צורף וכן אין תעוד להחלטה אשר התקבלה בו. ביום 26.11.2002 דנה הועדה העליונה בעיניינם של העותרים.

...

משהעותרים לא הרימו את הנטל להוכחת עמידתם בתנאי זה במועד הרלוונטי, ממילא אינני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלת רצף מגוריהם של העותרים עם הדיירים החוזיים ואולם, בעניין זה- לשם שלמות היריעה בלבד – יובהר כי אין בידי לקבל טענת העותרים ולפיה המועד הרלוונטי לבחינת רצף מגוריהם היה מועד פטירת אביהם.

" מהאמור עולה כי דין העתירה דחייה גם לגופם של דברים משלא הראו העותרים כל פגם אשר נפל בהחלטת המשיבות ובפרט לא פגם כזה המצדיק התערבות שיפוטית.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט – העתירה נדחית.

במילים אחרות, על מנת שדייר ממשיך יהא זכאי להוסיף ולהתגורר בדירה הציבורית לאחר פטירת הדייר החוזי, עליו להיות אדם אשר בעצמו מוקנית לו זכות לדירה ציבורית על פי הכללים.

בעניינינו, אין חולק כי הנתבעים לא נימצאו זכאים בפני עצמם לדיור צבורי על פי כללי משרד השיכון (ראה החלטת הוועדה העליונה במשרד השיכון הנזכרת לעיל, אשר הנתבעים בחרו שלא לערער אחריה בשאלת הזכאות).

...

מקובלת עלי העמדה לפיה אין מניעה לתקוף בנסיבות אלו בתקיפה עקיפה החלטה מנהלית, אשר עניינה קביעת עובדות המקימות או שוללות זכות דייר ממשיך, שכן מדובר בשאלה המצריכה בירור בעדים וראיות (ר' ע"א (מחוזי חיפה) 51650-02-18‏ ‏ אליהו עזרן נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ (2018); לעניין חשיבות ביסוס ההחלטה המנהלית על תשתית עובדתית מספקת ר' בג"ץ 987/94‏ ‏ יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת (1994)) עוד לא מצאתי לייחס משקל רב מדי לכך שהנתבעים לא זימנו לעדות את אחותם טירן, אשר טיפלה וסעדה את ההורים המנוחים במשך התקופה יחד עם ליאור.

סוף דבר שוכנעתי במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי, כי הנתבעים התגוררו בדירה הציבורית מאז המועד הקובע ועד לפטירת אביהם המנוח.

משכך, התביעה לפינוי ולסילוק ידם של הנתבעים מהדירה – נדחית.

להלן תובא עיקר החלטת הוועדה העליונה: "החלטה: דחית הבקשה – סיבה לאי זכאות לפי נוהל לא התגוררו בדירה הציבורית עם הדיירת החוזית ברציפות מהתאריך הקובע 8/2009 ועד לפטירתה ואינם עונים בפני עצמם לכלל זכאות לדיור הצבורי- בנתונים אלה לא עונים להוראות חוק דייר ממשיך. לא ניתן לערער לועדה ציבורית.

סעיף 70 להוראת המעבר קובע: "70 (א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי ובילבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה.

...

מכאן מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, המסקנה כי על העוסקים בדבר לבחון בקשות לזכאות בהקפדה רבה.

בעניין שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון פס' 10 לפסק דין השופט מזוז (28.01.2015) נפסק: " אין בידי לקבל את טענת המערער כי יש לייחס משקל נמוך לדו"חות המעגל ולתצהירי הסבתא. אלה הן ראיות ישירות מזמן אמת באשר למצב העובדתי מושא המחלוקת, ואין לקבל בדיעבד טענות על שיקולים כאלה ואחרים מצד הסבתא להסתרת מידע מעורכי הביקורת, ובמיוחד כאשר זו אינה כבר בין החיים. אציין כי טענה זהה לזו של המערער דנן נדחתה מכל וכל זה לא מכבר על ידי בית משפט זה: עע"מ 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (23.6.2014).

התוצאה לאור כל האמור לעיל אין מנוס מדחיית העתירה, מבלי לקבוע דבר לעניין זכאות העותר לדיור ציבורי או סיוע אחר שלא כדייר ממשיך על-פי הוראות המעבר וחוק הדיור הציבורי.

לאחר פטירת מסעודה, ביקש הנתבע מאת התובעת להכיר בו כ"דייר ממשיך" בהתאם לחוק הדיור הצבורי, אך וועדת לגאליזציה חטיבתית דחתה את בקשתו ביום 11.4.2018, בנימוק שהנתבע לא עמד בכללים המזכים לדיור צבורי, הואיל ולא התגורר בדירה תקופה מזכה ולא הוכח קשר משפחתי בינו לבין מסעודה על פי מסמכים רישמיים, מאחר והנתבע עלה ארצה לפני אמו מסעודה.

יש לציין שהנתבע הגיש ערעור לועדה העליונה במשרד השיכון, אך במסגרת עתירה מנהלית בוטלה החלטת הועדה העליונה, וניתנה לנתבע היזדמנות להגיש ערעור מנומק לועדה העליונה, והנתבע ניצל זכות זו. עד היום טרם החליטה הועדה העליונה בעירעור הנתבע.

כן אין מחלוקת בין הצדדים כי המועד הקובע לעניין המגורים של הנתבע עם מסעודה ז"ל הוא יום 1.8.2009, ואם ביום זה התגורר עם אמו המנוחה, שהייתה זכאית להתגורר בדיור הצבורי, במשך 4 שנים לפחות, בין קודם מועד זה ובין לאחר יום זה, אזי הוא זכאי להיות מוכר כדייר ממשיך בדירה.

...

בישיבת יום 26.12.20119 החלטתי בעמ' 15 לפרוטוקול החלטה אשר פתרה לרשות המנהלית מספר בעיות שהתחבטה בהן בבואה להחליט האם הנתבע הינו דייר ממשיך בדירה או לא. בתביעת הפינוי עתרה התובעת לפיצול סעדים באופן שתוכל להגיש תביעה כספית בנפרד מהתביעה לפינוי.

סבור אני שקביעה זו מביאה לדחיית תביעת הפינוי, בכפוף לכך שהנתבע יחתום על חוזה שכירות בלתי מוגנת עם התובעת בתוך 45 יום מהיום.

אמנם דין התביעה הכספית הנוכחית להידחות, אך לאחר שהנתבע יחתום על חוזה שכירות של דייר ממשיך, תקבע התובעת את דמי השכירות על פי ההנחות שיהיה זכאי להם הנתבע, ותוכל להגיש תביעה כספית חדשה ונכונה בגין דמי השכירות המופחתים, ככל שהנתבע יהיה זכאי שייקבעו לו, וככל שהנתבע לא ישלם דמי שכירות אלו סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: בתיק אז' 34669-05-18: תביעת הפינוי שהגישה התובעת נגד הנתבע, נדחית; התובעת תשלם לנתבע כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

בתיק אז' 26525-11-20: התביעה הכספית שהגישה התובעת נגד הנתבע, נדחית, בכפוף לאמור בסעיף 20 לפסה"ד. ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"ד, 27 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.

פרשנות הוראת המעבר עומדת בלב ליבו של פסק הדין ושל ערעור זה. סעיף 70(א) קובע כי ההוראה החדשה שבסעיף 3 לחוק לא תחול על מי שביום 1.8.2009: "התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובילבד שהיה אחד המנויים בהגדרה 'דייר ממשיך' במהלך התקופה האמורה". פסק הדין קמא בית משפט השלום ציין בפסק דינו כי המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלה האם דרישת המגורים "ברציפות" מתייחסת להמשך הסעיף, כלומר "עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי", או לתנאי שקדם לכך, שלפיו מדובר במי שהתגורר עם הזכאי "במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו". בית המשפט קמא ציין כי ככל שהתנאי בדבר רציפות מצטרף לטקסט שקודם לו, הרי הדין עם המשיב, אשר טען שיש להסתפק (בנוסף למגורים במועד הקובע), במגורים למשך 4 שנים עד למעבר הדייר החוזי למוסד סיעודי.

...

עיון בפסק הדין המחוזי בעניין בשארי מלמד, כי בית המשפט המחוזי נדרש בראש ובראשונה לפרשנות סעיף 70 וקבע, לאחר ניתוח לשון החוק ותכליתו, כי "הוראת המעבר חלה אך ורק על מי שהתגורר עם הזכאי ביום 1.8.09 ובתקופה של ארבע השנים הסמוכות לו, והמשיך להתגורר בדירה ברציפות עד לפטירת הזכאי". אכן, בית המשפט המשיך ונדרש גם לדרישת המגורים בדירה במשך שלוש שנים קודם לפטירת האם והעיר כי גם במישור העובדתי קיים קושי של ממש בקביעה לפיה העותרת עמדה בתנאי זה. מסקנת בית המשפט הייתה כי "לא עלה בידי העותרת להוכיח שהתגוררה עם אמה בשנים שקדמו לפטירת האם, וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתה". מכאן עולה שהעתירה לא נדחתה עקב הקשיים במישור העובדתי (כך שפרשנות סעיף 70 יכולה להיחשב כאוביטר) אלא משני הטעמים גם יחד.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לדחות את הערעור וכי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את תביעת הפינוי.

לאור התוצאה הנ"ל, נקבע בזאת כי המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום.