מכוח סעיף זה הותקנה תקנה 11 לתקנות, שהיא התקנה הרלוואנטית לעניין שלפנינו, והיא קובעת כדלקמן:
(א) ארעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו;
לענין זה, "פגיעה בעבודה" - פגיעה המזכה בדמי פגיעה לפי פרק ג' או ט'2 לחוק לתקופה של 90 ימים לפחות, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, או פגיעה המזכה בקצבת נכות, בקצבת תלויים או במענק לנכה או לאלמנה לפי הפרקים האמורים.
שאלת פרשנות תקנה 11 לתקנות נדונה רבות בפסיקה, כאשר נקבע כי תכלית התקנה כפולה, מחד, לדאוג לכך כי הכנסת המבוטח לפני התאונה, היא שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגימלה - מטרה זו יסודה בחשש שהכנסתו של העובד העצמאי תיפגע עקב התאונה, וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה; ומאידך, מכוונת הוראת התקנה לשמש בלם לניסיונות מירמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים, נפגעי תאונת עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גמלתם ינסו לתקן, לאחר התאונה, את גובה שומתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל את שיעור הגימלה (דב"ע נה/0-68 המוסד לביטוח לאומי - סמיר סנונו פדע כח' 412).
מעבר לכך שהתובע לא הוכיח כאמור כי דיווח קודם לתאונה על הגידול בהכנסותיו ובהתאם דאג לעדכן את המקדמות אשר אמורות לשמש בסיס לחישוב הגימלאות להן הוא זכאי (תקנה 2 לתקנות), הרי שבסיס הכנסות התובע בשנת 2016 אינן יכולות, כשלעצמן, להוות בשום אופן בסיס לחישוב הגמלאות להן זכאי התובע (דמי הפגיעה וגמלת הנכות), וזאת כפי שיובהר להלן.
...
דין טענה זו של המערער להידחות, הואיל ובעניין מחמוד סאמר נדונו נסיבות בהן נכותו של המבוטח נקבעה על ידי ועדה רפואית באופן רטרואקטיבי למועד מוקדם בכשש שנים ממועד הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי, וכאשר הגיש את השומה הסופית לשנת 1994 (עליה הוא מבקש להסתמך) לא היתה לו אפשרות לדעת שועדה רפואית שתתכנס שש שנים לאחר מכן תקבע את נכותו לתקופה רטרואקטיבית.
סבורים אנו, איפוא, כי נסיבותיו של התובע לפנינו דומות לאלו שנדונו בעניינו של סעיד זועבי.
לסיכום
לנוכח המפורט לעיל, הרינו קובעים כי יש להחיל על התובע את תקנה 11 לתקנות.
