זכאות לדמי נסיעות לעובדי רשות מקומית

הצדדים לא נתנו דעתם לעניין זה, להוציא אמירה בודדת של הנתבעת בסעיף 24 לסיכומיה שם טענה כי: "...התביעה לא הצליחה להרים את הנטל בדבר חישוב הותק שצבר התובע במועצה המקומית בסמת טבעון תוך גרירתו לרשות המקומית - דבר שאינו מתיישב עם הוראות האוגדן". מעיון באוגדן אכן ניתן לראות כי בסעיף 1ז שהוכתר בכותרת "דרגת עובר במעבר מרשות מקומית אחת לרשות מקומית אחרת" מצוין כי רופא וטרינאר שיעבר החל מיום 1.7.2011 מרשות אחת לשנייה, יהיה זכאי עם תחילת עבודתו ברשות השנייה לשבוץ בדרגה בה היה משובץ ברשות הראשונה, זאת בהתקיים התנאים המנויים בסעיף.

דיון והכרעה - נטל ההוכחה בעיניין הזכאות להחזר הוצאות נסיעה מוטל על התובע.

כאשר הוכח, כי מקום העבודה מרוחק ממקום מגורי העובד וברור שהוא נזקק לאמצעי תחבורה לצורך הגעה לעבודה וחזרה ממנה, מקובל להסתפק באמירה כללית של העובד בנוגע לאי תשלום דמי הנסיעה ( ד"ר י. לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 16 עמ' 7).

...

" בתאריך 14/6/20, לאחר שהתובע מיהר ופעל בהתאם להחלטת בית הדין מיום 7/6/20 ולאחר שהנתבעת התייחסה לתגובתו, נתן בית הדין את החלטתו הבאה: בנסיבות הענין ומשהודיע התובע כי הוא מסכים לביטול פסק הדין שניתן לזכותו ביום 25/5/20 (להלן:"פסק הדין") בכפוף לפסיקת להוצאות לטובתו ולאחר שבחנתי גם את טענות הנתבעת בענין זה, כפי שאלו מצאו ביטוי בבקשתה לביטול פסק הדין ולאחר ששקלתי את בקשתה לדחות את סוגיית ההוצאות לסיום ההליך, וכן לאחר שנתתי דעתי לבקשת התובע ובהינתן כי בתיק קיימת אינדיקציה לכך שהנתבעת ידעה על ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 25/5/20 ובכל זאת לא טרחה להתייצב לישיבה זו ואף לא ביקשה את דחייתה - עובדה שבוודאי גרמה לבזבוז זמן ומשאבים לתובע, לבא כוחו ולמעשה גם לעד התובע שטרח והתייצב לישיבה זו, החלטתי להורות על ביטול פסק הדין וכן החלטתי שיש מקום לחייב את הנתבעת, כבר כעת בהוצאות התובע ולכן הריני מחייבת אותה לשלם לו את הסכומים הבאים: סכום של 1,200 ₪ בגין הוצאות משפט.

אשר לקרן השתלמות -על פי האוגדן, הפרשות המעביד לטובת קרן השתלמות היא בשיעור של 7.5% מהשכר, כאשר השכר לצורך ההפרשות לקרן הינו "השכר המשולב וכל רכיבי השכר המחושבים במשכורת הקובעת לצורך גימלאות" (סעיף 7 לאוגדן) משכך, וכתוצאה ישירה מקביעותינו לעיל לעניין דרגת השכר לה זכאי התובע ולעניין תוספות השכר השונות המשמשות בסיס להפרשות לקרן השתלמות, אשר בגינן מצאנו כי הנתבעת שילמה כספים בחוסר, הרינו קובעים כי עליה לשלם לו סכום של 4,533.9 ₪ כהשלמה להפרשות שביצעה עבורו לקרן השתלמות.

ובכל זאת ולמרות שנדמה כי הנתבעת ויתרה על הטענה, החלטנו להתייחס אליה ולו מטעמי זהירות תוך שנבהיר כבר עתה כי דין הטענה להידחות שכן הנתבעת לא הוכחה את טענתה כאמור, לא צירפה כל הוכחה ולמצער תחשיב.

מדובר טענה שהיא חרב פיפיות עבור הנתבעת, המבקשת שלא לשלם לתובע את מלוא שכרו בטענה כי הוא הועסק על ידה בניגוד להוראות האוגדן אלא שברור שמקום בו אין חולק כי הנתבעת נהנתה מעמלו של התובע בהיקף משרה של 33% אין היא יכולה להיבנות בדיעבד מטענה זו. סוף דבר- משקיבלנו את התביעה בחלקה, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום של 47,858.7 ₪ בגין הפרשי שכר בשל אי קידומו בדרגה.

] התובע הוא עובד רשות מקומית ועל כן חלות על יחסי הצדדים בכל הקשור להסדרת דמי הנסיעה, הוראות חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל.

זהו תעריף קצובת הנסיעה המאושרת לתובע בהתאם להוראות חוקת העבודה והנתבעת פעלה כדין שעה שהיא שילמה לתובע קצובת נסיעה בסכום זה. זכאות התובע להחזר הוצאות נסיעה ברכב פרטי או במונית משהגעתי למסקנה כי שולמו לתובע דמי נסיעה בגובה הקצובה המאושרת על פי חוקת העבודה, יש לבחון את תביעת התובע כתביעה להחזר הוצאות נסיעה שהוציא התובע בפועל, בימים שבהם לא היתה קיימת תחבורה ציבורית זמינה ממקום מגוריו למשחטה.

...

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי יש לדחות את התביעה מהסיבה כי התובע לא זכאי לתשלום בגין החזר הוצאות נסיעה מעבר לתשלומים ששולמו לו על פי תלושי השכר.

למעלה מן הנדרש בשים לב למסקנה אליה הגעתי, איני נדרשת לדון בשאלות נוספות שעלו במסגרת ההליך ועל כן אציין רק זאת: אשר לטענת ההתיישנות אותה העלתה הנתבעת כבר בסעיף 7 לכתב ההגנה, הרי שהתביעה הוגשה ביום 11.1.2021.

] גם אילו היתה מתקבלת התביעה, לא היה מקום לקבל את תחשיב התובע כפי שהוא, הן מהסיבה כי התובע הביא במסגרתו את התקופה שהתיישנה, הן משום שהתחשיב מתבסס לכאורה על צו ההרחבה הכללי ולא על הוראות חוקת העבודה, והן מאחר שהתובע לא הראה כי מתקיימים התנאים בהוראות חוקת העבודה לתשלום שיעור קצובת הנסיעה המרבי[footnoteRef:27].

[27: לדוגמה, התובע טוען כי הוא עבד 6 ימים בשבוע אולם מעיון בדו"חות הנוכחות עולה כי התובע לא עבד בימי ו' במשך כל תקופת העסקתו וכי בתקופות שבהן עבד התובע בימי ו' צוין: "יום אופציונלי". ] הוצאות לאור התוצאה אליה הגעתי מצד אחד ומתוך התחשבות בתובע ובכך כי מדובר בתביעה לזכויות סוציאליות מצד שני, ישלם התובע לנתבעת סך של 1,500 ₪.

לא זו אף זו – כטענת המועצה, אשר מקובלת עלינו (על אחת כמה וכמה לאור מסקנות השלב השני של חישוב הזכויות), התובע הוא שבחר להיתקשר כעצמאי כדי שלא יהיה מוגבל לשכר המאושר על ידי משרד הפנים והממונה על השכר, ככל עובד ברשות ציבורית ובמועצה מקומית.

במסגרת חוות הדעת בדק מר אבינדב את סך השעות העודפות שביצע התובע ואת ערכן, תוספת ותק, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי נסיעה, דמי מחלה, קצובת ביגוד, דמי הבראה, קופת גמל , קרן הישתלמות, אבדן זכוי במס הכנסה ופיצויי פיטורים.

...

לפיכך, ואף מטעם זה, יש לדחות את תביעת התובע לפיצוי לא ממוני.

סוף דבר נוכח האמור והמפורט לעיל, דין התביעה להידחות.

משנדחתה התביעה, התובע ישלם למועצה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

במסגרת פסק הדין, דנה הרשמת בתחולתה של חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל על העסקתו של המבקש בעייריה (להלן: "חוקת העבודה").

המבקש טוען כי משמעותו של פסק הדין היא כי מעסיק רשאי לזמן לעבודה את עובדיו בשעות ובימים שאין בהם תחבורה ציבורית ולשלם להם את דמי הנסיעות בעלות כרטיס חופשי חודשי; וכי פסק דין זה עלול לשמש מעסיקים נוספים שיקפחו את זכות העובדים לתשלום דמי נסיעות.

...

העירייה טענה מנגד, כי יש לדחות את התביעה, משעה שהתובע אינו זכאי לתשלום נוסף מעבר להחזרי הנסיעה ששולמו לו. כן נטען, כי חלקה של התביעה הנוגע לחודשים שקדמו לחודש ינואר 2014 התיישן.

אין בידי לקבל את טענת המבקש, לפיה בית הדין קמא היה "מודע היטב" לכך שאין בידינו חשבוניות או קבלות.

שלישית, משעה שנקבע על ידי שתי ערכאות כי למבקש לא היו ראיות חזקות דיין וכי המבקש לא הוכיח את תביעתו, אין בידי לקבל את הטענה בדבר השלכות רוחב אפשריות על כלל ציבור העובדים.

סוף דבר הבקשה נדחית.

שכרה לא תאם את השכר לה הייתה זכאית בהתאם להסכמים החלים על עובדי מועצות אזוריות, כמתחייב מסעיף 132ב(ד) לצוו המועצות האזוריות, שבהתאם לו חלו על יחסי הצדדים הוראות הסכם קבוצי כללי שבין ארגון המועצות האזוריות לבין ההסתדרות משנת 1986, אשר בתורו מחיל על עובדי המועצות האזוריות את תנאי העבודה וההסכמים החלים על עובדי הרשויות המקומיות ובכלל זה חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות.

הנתבע טען שהתובעת אינה זכאית לדמי נסיעות בהתאם להסכם עבודתה ובהתאם להוראות הדין בעיניין החזקת רכב, והוסיף וטען שהתובעת קבילה החזר בגין נסיעות שביצעה לצורכי עבודתה בכל עת שדרשה זאת והציגה קבלות בגין רכישת דלק.

...

התוצאה התביעה מתקבלת חלקית.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.21 עד לתשלום בפועל: הפרשי שכר בסך 59,430 ₪.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורכת דין בסך 10,000 ₪.