זכאות לדמי מחלה לאחר 90 ימים

אמנם התובעת הביאה תעודות מחלה מעבר ל-90 יום אלו, אלא שלא קמה כל חובה חוקית לנתבעת לשלם לה דמי מחלה מעבר ל-90 יום, או שלא לפטרה לאחר תום 90 הימים, כך שבכל מקרה לא פוטרה בזמן שהייתה בתקופת מחלה.

בכל מקרה, התובעת ידעה היטב על כך שעומדת להיות מפוטרת, וכי רק בשל מחלתה עוכב הליך הפיטורין עד לאחר תום 90 ימי המחלה להם הייתה זכאית.

...

שתי נקודות אלו אמנם לא מזכות אותה בפיצוי, כאמור, אם כי סבורים אנו כי יש בנסיבות אלו כדי להצדיק הליכה לקראתה בנושא ההוצאות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

כפי שהובהר לעיל ולמרות שהתביעה נדחית – אין צו להוצאות.

סעיף 4(א) לחוק דמי מחלה קובע: תקופת הזכאות לדמי מחלה לא תעלה על תקופה מיצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה החל מהיום שבו חל עליו חוק זה ולא יותר מ-90 יום, בנכוי התקופה שבעדה קיבל העובד דמי מחלה על פי חוק זה. דהיינו, ככל שחלפו 90 ימים מיום תחילת ימי המחלה של התובע, הרי שהנתבעת רשאית הייתה לפטרו.

על אף שעמדו לטובת התובע מספר רב של ימי מחלה נוספים, הרי שבהתאם לחוק דמי מחלה, הנתבעת הייתה רשאית לפטר אותו בחלוף 90 ימים ממועד יציאתו למחלה.

...

על כן בשל זניחת הטענה, ומאחר שכאמור לעיל, לא נפל פגם בפיטוריו של התובע, דין הדרישה להשיבו לעבודה, להידחות.

סוף דבר דין התביעה על כל רכיביה - פיצוי בגין אי עריכת שימוע, פיטורים שלא כדין, פיצויי פיטורים, אבדן השתכרות עתידי, זכויות סוציאליות נלוות, התנכלות תעסוקתית ועגמת נפש, להידחות.

באשר לפיצוי בגין פגיעה רפואית, פיזית ונפשית – דין התביעה להימחק.

בנסיבות אלה, פיטורי התובע – אף שנעשו במהלך שהותו של התובע בחופשת מחלה – נעשו בתקופה שלאחר מיצוי ימי המחלה בתשלום להם היה זכאי התובע מכח חוק דמי מחלה (90 ימים).

...

התביעות לתשלום פיצוי נפרד בגין "הפרת חובת נאמנות ביחסי עובד-מעסיק" ועוגמת נפש – נדחות.

בשים לב לכך שהתובע זכה בסכום כספי המהווה כ-5.8% בלבד מסכום תביעתו המקורי, לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות והשתתפות בשכ"ט עו"ד לטובת התובע.

נציין, כי על אף הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק, לא מצאנו לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת וזאת בשים לב להתנהלותה של הנתבעת כפי שפורטה בפסק הדין אשר מצדיק לדעתנו את קבלת מלוא הסכום שנפסק מבלי לשלם את הוצאות הנתבעת.

לטענת התובע, הסכם 2010 לא מחק את ימי המחלה שנצברו לו עד אז. לגירסתו, משמעות ס' 9 להסכם 2010, לפיו "העובד יהיה זכאי לימי מחלה בהתאם לחוק ועד לתקרה שהיא 90 ימים כדין", היא הגבלת הצבירה השנתית מאותה נקודה ואילך, אך לא מחיקת ימי המחלה שעמדו לרשותו עד אז. התובע הוסיף, כי על עניין ימי המחלה חל הסדר המעו"ף, שאינו מגביל את צבירת ימי המחלה, ולא ההסכם האישי, ולראיה גם לאחר חתימת הסכם 2010, התובע המשיך ליצבור (בתלושים) 2.5 ימי מחלה, ולא 1.5 כפי שמורה החוק.

עוד ראוי לומר כי כנגד רישום ה"צבירה" לא נרשם כלל "ניצול", כך שהסתמכות על רשומי הצבירה לא רק שלא די בה אלא שיש בכך ביטוי לשגגה שבחוסר שימת לב מצד הנתבעת, הא ותו לא. מכאן, שהשאלה אותה יש לברר היא האם במועד פיטוריו של התובע הוא היה בתוך התקופה של 90 הימים, בהתאם לס' 4א(א) לחוק דמי מחלה.

...

על התביעה נדחית.

סיכום הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויים בגין עגמת נפש בשל נסיבות פיטוריו של התובע בסך של 58,000 ₪.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מיום 1.3.2017 (יום הזכאות לפיצויי פיטורין) ועד תשלום בפועל יתר התביעה נדחית.

גם הוא היה זכאי לתשלום ימי מחלה מעבר לחוק ולתשלום קצבת נכות מקרן מקפת, הנתבעת בהליך זה. באותו מקרה, העובד היה בתקופת אי כושר עקב תאונת עבודה, לאחר שחלפו 90 יום בהם הוא היה זכאי לדמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, בעודו בביתו ומבלי לנצל את ימי המחלה שעמדו לרשותו.

...

סעיף1, סעיף ההגדרות, קובע ש"הכנסה מיגיעה אישית" כולל "קיצבה המשתלמת מאת מעביד לשעבר". כפועל יוצא, קצבת פרישה מוקדמת שניתנת במסגרת הסדר פרישה, קל וחומר כשמדובר בהסדר שגובש מכוח ובהתאם להסכם קיבוצי, היא בגדר "הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו" שהופקה "מיגיעה אישית". ודוק, אף אם תשלום קצבת פרישה חוסה, בתנאים המתאימים, תחת ההסדר מיוחד הקבוע בסעיף 9א לפקודה – "פטור לקיצבה המשתלמת מאת מעביד או קופת גמל ולקיצבה המשתלמת על פי ביטוח מפני אבדן כושר עבודה", אין בכך כדי לשנות מן המסקנה, שכן זהו החריג לכלל: "לפי הכלל הרגיל, כשמשלם מעביד לעובדו סכום כסף במסגרת יחסי העבודה, וכאשר השניים פועלים בהקשר זה בכובעם כמעביד וכעובד, חזקה כי מבחינת העובד התשלום הוא הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה. כך קובעת לשון הסעיף בבירור. ואולם, אם קבע המחוקק במפורש הסדר בעל מאפיינים הוניים, כפי שעשה בסעיפים 9(7א)(א) ו-102 לפקודה בנוגע למענקי פרישה ולאופציות המוקצות לעובדים (בהתאמה), יחול ההסדר המיוחד שנקבע בחוק. לשון אחר, בכל הקשור לתשלומים ממעבידים לעובדיהם, ההסדר הקבוע בסעיף 2(2) נהנה מ'עליונות' או 'עדיפות' על ההסדרים ההוניים, המהווים חריג לו" (עניין ניסים).

הטענה כי התובע אינו יכול להיות "מובטל" הזכאי לדמי אבטלה בתקופה בה הוא נכה הזכאי לגמלה הינה טענה לבירור אצל המוסד לביטוח לאומי ולא במסגרת תיק זה. לפיכך, טענת הקרן שניתן לקזז גם דמי האבטלה מקצבת הנכות נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת במובן זה שעל הקרן לערוך לשלם קצבת הנכות החל מתום 61 ימי המחלה שלאחר מועד תחילת הזכאות לנכות, ובניכוי קצבת הפרישה המוקדמת, ובחישוב בהתאם להוראות תקנון הקרן.