עוד נקבע, כי העקרונות העומדים בבסיס דמי הלידה הם שניים: האחד – גמלה מחליפת הכנסה לצורך שמירת רמת מחייתה של הזכאית לגימלה; והשני – עקרון בטוחי לפיו גמלה זו ניתנת רק למי שעומדת בתקופת האכשרה כעובדת או עובדת עצמאית, אשר בוטחה על פי מעמדה משך כל תקופת הביטוח הנדרשת בחוק;
שנית, ואשר לאפשרות הבחירה – התובעת לא טענה במפורש בסיכומיה, וממילא גם לא הוכיחה, כי במישור הנורמאטיבי קיימת לה אפשרות לבחור בין קבלת הגימלה לדמי לידה כעובדת שכירה לבין קבלת הגימלה לדמי לידה כעובדת עצמאית.
...
טענות הצדדים – התובעת טוענת, כך: היא עומדת בתנאי הזכאות לקבלת דמי לידה כעצמאית; לאחר שקיבלה דמי לידה כעובדת עצמאית, באופן אוטומטי וללא הגשת תביעה לנתבע, הנתבע הוא זה שהנחה אותה להגיש תביעה לדמי לידה כעובדת שכירה, וכך היא עשתה; בשום שלב הנתבע לא הבהיר לה שהיא עלולה לאבד את דמי הלידה כעובדת עצמאית, ומה גם שמדובר בתביעה שאושרה אוטומטית לאחר הלידה; היה על הנתבע להזהיר אותה מפני הפגיעה האפשרית בזכויותיה; היא אינה מבקשת לקבל תשלום ביתר ו/או תשלומים במקביל בגין עבודתה כעצמאית וכשכירה, ואם היא היתה יודעת שזאת היתה התוצאה, היא היתה מוותרת על התביעה לדמי לידה כעובדת שכירה ולא היתה מגישה אותה; גם הועדה לבחינת חובות של הנתבע סברה כי החוב נוצר באחריות הנתבע.
מקובלת עלינו טענת הנתבע כי לא ניתן לראות בעבודת התובעת כרופאת שיניים עצמאית, מיום 30.9.2021 ועד ליום 2.1.2022, כהמשך כלשהו של עבודתה כעובדת שכירה במרכז הארצי לבחינות והערכה בחודשים 11-12/2020, 9 חודשים לפני כן. גם לא ניתן לראות בעבודתה של כרופאת שיניים עצמאית, כמצוין לעיל, כהמשך לעבודתה כעובדת שכירה במרפאתה של ד"ר יחזקאלי, בתקופה שבין יום 2.7.2021 ליום 30.11.2021.
אנו סבורים כי במצב שהחוב בוטל בחלקו, לא ניתן לומר כי התובעת קופחה בצורה כלשהי, ואף לא ניתן לקבוע כי התובעת כלל אינה צריכה לבצע החזר לנתבע, ומשעה שהיא קיבלה סכום שהיא אינה זכאית לו על פי הוראות הדין;
שישית, מקובלת עלינו עמדת הנתבע, כי משעה ששולמה גמלה לתובעת שלא בהתאם להוראות הדין, הרי שעליו לגבות בחזרה את הסכום ששולם לה, ואין לו שיקול דעת לנהוג אחרת במקרה שכזה.
במקרה שלפנינו, החלטת הועדה הינה מנומקת, ונקבע בה, כך: "חוב בדמי לידה שנוצר עקב חישוב מחדש לאחר בירור מעמד. לאור בקשת הסניף מחליטה הועדה לאמץ את המלצתה ולבטל 30% מהסכום המקורי". לא מצאנו כי הועדה התעלמה מנתון כלשהו בהחלטתה שבנדון (לרבות ההכנסות הגבוהות של בן הזוג), או כי החלטתה בלתי סבירה עד כדי הצדקה לבטלה.
לסיכום – דין התביעה להידחות.
