זכאות לדמי לידה לאחר מוות תוך-רחמי של תאומים

התובעת ילדה תאומים שנפטרו במוות תוך-רחמי.

על פי קביעת המומחה, ההיריון הסתיים בשבוע ה-25 להיריון ואף קביעתו בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי אין לשלול שגיל ההיריון האמתי הוא 26 שבועות, אינה מקימה זכות לתובעת לתשלום דמי לידה ומענק לידה כיוון שלא חלפו 26 שבועות מלאים כלשון החוק.

בסעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי (בטרם התיקון) נקבע כי לידה מוגדרת לידה אחרי 26 שבועות: "לידה - לידת ולד חי, או לידה אחרי עשרים ושישה שבועות של היריון". התיקון לחוק (תיקון מס' 172, תשע"ו-2016) קובע כי לידה מוגדרת לידה אחרי 22 שבועות: "לידה" – לידת ולד חי או לידה אחרי עשרים ושניים שבועות של הריון; אולם מאחר שהתובעת ילדה בטרם תוקן החוק, הוא איננו חל רטרואקטיבית ולא רלוואנטי לענייננו.

...

תשובה: "... במקרה הנידון המסקנה העולה מסקירת הספרות והפרקטיקה המקובלת הינה כי ההריון הסתיים בשבוע 25+1 להריון , כלומר בשבוע ה- 25 להריון .

לסיכום גיל ההריון נקבע לפי מס' השבועות שהסתיימו במלואן .

ביה"ד נעתר חלקית לבקשה.

נוכח טענות הצדדים, נדרשנו בפסק הדין לשאלות בדבר המתוה לפיו חושב שכרו של התובע, קרי האם סוכם עם התובע תשלום שכר שעתי או שכר חודשי? האם חרגה הנתבעת מהמתווה שסוכם והפחיתה תשלומים משכר העבודה? בשים לב לשאלות האמורות נבחן תחילה את טענות הצדדים ביחס למתווה לפיו שולם שכרו של התובע ובהמשך נתייחס לטענות בדבר זכאותו של התובע להפרשי שכר בהתאם לראשי התביעה שנטענו ברכיב זה. המתוה לתשלום שכר עבודה חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002 להלן: ("חוק הודעה לעובד") מטיל חובה על המעסיק למסור לעובדו, תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד תחילת עבודתו, הודעה בכתב בה יפורטו תנאי עבודתו של העובד.

לאחר הפחתת הנתון השגוי של חודש 2/11, אנו קובעים כי התובע זכאי לפצוי בסך 29,754.25 ₪ בגן רכיב תביעה זה. ניכוי שעות הפסקה כפי שציינו בפתח הדברים, רכיב תביעה זה נוסף לאחר שהתובע עיין בדוחות הנוכחות וגילה כי הנתבעת נכתה שעות הפסקה משעות עבודתו.

דבריו של התובע במהלך עדותו אינם מותירים כל ספק כי הסיבה האמיתית אשר הובילה להתפטרותו, הייתה הצורך לטפול בילדים, צורך אשר נולד כתוצאה ממצב בריאותי של אב התובע.

...

בעניננו אין חולק כי לתובע לא ניתנה הודעה בכתב על תנאי עבודתו ומשכך הנטל להוכיח את הטענה לשינוי תנאי תשלום שכר העבודה, מוטל על הנתבעת ואנו סבורים כי היא לא עמדה בנטל זה. לא הונח בפנינו כל מסמך המבהיר את תנאי העבודה הראשונים, במסגרתם נקלט התובע לעבודה, אולם נראה שאין חולק, כי בעת קליטת התובע סיכמו הצדדים כי שכרו ישולם לפי שעות עבודה כפי שגם הצהיר על כך חשב הנתבעת בסעיף 3 לתצהירו.

לאור האמור, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה וקובעים כי על הנתבעת להחזיר לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך 2,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע את התשלומים הבאים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין: (א) פיצוי בגין ניכוי ימי העדרות בסך 29,754 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 8,000 ₪, אשר ישולמו לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניסיונכם כיום, עם הוצאת ההיתר באיחור של שנתיים, לתת תוקף להסכם הוא ניסיון הנדון לכשלון והוא בבחינת ניסיון להפיח חיים בגוף מת, דבר שאיננו אפשרי.

" אשר על כן, ככל וקמה לחברת אלמוכתר עילה לביטול ההסכם, לרבות עילה הקשורה למשך התקופה הנדרשת לקבלת היתר בניה, אין בתניות החוזיות עליהן מצביעה חברת עופר בכדי לשלול ממנה זכות זו. אשר למשך הזמן שנידרש עד לאישור הבקשה להיתר בניה יצוין כי גם בהעדר תנאי מתלה לעניין זה ובהעדר הסכמה של הצדדים לגבי מועד הביטול – יש לקיים הסכם תוך זמן סביר (סעיף 41 לחוק החוזים).

לעניין דרך הביטול קובע סעיף 8 לחוק התרופות כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה." בעניינינו, נוכח הקושי הצפוי מראש בהליך קבלת ההיתר והצורך בהכנת ואישור סקר סיכונים, לא ברור כלל ועיקר כי עיכוב של שלוש שנים בקבלת ההיתר עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם.

...

במאמר מוסגר יצוין כי לא נעלמה מעיניי טענת חברת עופר כי יש להשיב את המקדמה ששולמה בניכוי המע"מ, אולם איני מקבלת טענה זו. ככל ושילמה חברת עופר את המע"מ בגין המקדמה שקיבלה, הרי היא רשאית לדווח על ביטול העסקה ולתבוע החזר מרשויות המע"מ. אף לא מצאתי להחיל את ההוראות הקבועות בהסכם לעניין החזר המקדמה במקרה של ביטול ההסכם על-ידי חברת עופר (סעיפים 3.3.7 ו-8.5 להסכם).

משנדחתה טענתה של חברת אלמוכתאר כי חברת עופר הפרה של הסכם השכירות, ממילא נדחית תביעתה לפיצויים (למעט קיזוז המקדמה).

ו - סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית והתביעה שכנגד מתקבלת בחלקה.

תמצית טענות הצדדים התובעת טענה להתנהלות חסרת תום לב של הנתבעים, גזל עד כדי רמיה, תוך ניצול ציני וכוחני של הנתבעים, במיוחד של נתבע 1 וחברו מהנהלת המושב בו הוא מתגורר, בכך שהנתבע 2 קיבל בסופו של יום חזקה על המיגרש, כאשר בני הזוג הם אלה שרכשו את המיגרש ושילמו עבורו.

שמשון פנה אל בני משפחתו, כאשר בהתחלה פנה לאחותו התאומה, הגב' חביבה גידו, אך זו סירבה להצעה.

מכל מקום, לאחר בחינת העדויות מצאתי, כי אין בעובדה שלא ניתן לבסס ממצאים בנוגע לאותה הצעה כדי לכרסם בגירסת התובעת לעניין נסיבות רכישת הזכויות ביחס למגרש 18, שכן מצאתי כי די בעדותה של התובעת, בקבלה מיום 24.2.1998 ובדחיית גירסתם העובדתית של הנתבע 1 ושל מר יוסף כהן כדי לבסס ממצאים בנוגע לעניין זה. עוד אציין, כי גרסת התובעת קיבלה חזוק ותמיכה גם מעדויותיהם של האחים/אחיות שהעידו מטעם התובעת.

עוד טענה, כי התובעת ניצלה את העובדה כי גידלה את הנתבע 2, למשך שנה מאז הוולדו, כי אמו נפטרה לאחר הלידה, ובשל מצבה הכלכלי הירוד, ניסתה כל הזמן לגזול כספים מהנתבע.

...

על כן מצאתי, כי דין טענת ההתיישנות להידחות.

על כן, דין הטענה לשיהוי להידחות.

הנתבעים לא חלקו על טענה זו ולא טענו להפרדת החיוב בין הנתבעים 1-2 ועל כן רואים אותם כמסכימים לטענת התובעת בהקשר זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל חלקית.

הנתבעים הם ילדי המנוח, אשר נולדו לו ממערכת נישואין שקדמה להיכרותו את התובעת.

בתצהיר עדות ראשית טענה התובעת כי הנתבעים מנסים לקפח אותה ולמנוע ממנה לקבל את המגיע לה על פי הסכם הממון והחוק, לרבות באמצעות החתמתה בכפייה ואונס על הסכם מקפח וחד צדדי לחלוק עזבון המנוח בנגוד להוראות הסכם הממון ו/או לכל דין, ובנגוד לכל קוד מוסרי תוך מירמה, הפעלת לחץ, כפיה ועושק ניצלו הנתבעים את מצבה הנפשי הקשה לאחר פטירת המנוח ולאחר שניסתה בכל דרך להגיע להסכמות עם הנתבעים מחוץ לכותלי בית המשפט.

אשר על כן היא עותרת, בין היתר, לקבוע את הקף עיזבון המנוח במועד פטירתו וזאת לאחר גריעת הרכוש אותו היא זכאית לקבל מכוח הסכם הממון; לתת צו לגילוי מסמכים בדבר כלל הנכסים ו/או הזכויות ו/או הכספים אשר היו רשומים ע"ש המנוח במועד פטירתו; למנות מומחה שיבדוק מהם כל הכספים השייכים למנוח ו/או להיכן 'נעלמו' כספים רבים מחשבונות המנוח ולמנות את בא-כוחה כמנהל עזבון.

...

אחרית דבר, מכל המקובץ לעיל ולאור מהות התובענה שבפני, אני קובעת כי היקף עזבון המנוח הינו כפי שפורט בחוות דעת המומחה.

לאור מסקנות פסק-הדין אני קובעת כי עזבון המנוח יחולק בין הצדדים בהתאם להסכם לחלוקת עיזבון.

ויודגש, חרף הוראת סעיף 109 (א) לחוק הירושה, הקובע כי נכסי העיזבון יחולקו בין היורשים לפי שווים בזמן החלוקה, ולאור תוצאות ההליך והעובדה כי התובעת היא זו שמנעה את חלוקת עיזבון המנוח בסמוך לקבלת הצו לחלוקת העיזבון, אני קובעת כי הסכומים שנקבעו במסגרת פסק-הדין יועברו לידי התובעת כפי ערכם נכון למועד מתן הצו לחלוקת עיזבון והם לא ישאו הפרשי ריבית והצמדה.