כאמור, בהחלטה מיום 03/10/18 דחה הנתבע את תביעת התובעת לדמי אבטלה, בהסתמך על הוראות סעיף 158(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), וזאת על יסוד הנימוקים הבאים: בין התובעת לבין המעסיק הנטען לא היתקיימו יחסי עובד-מעסיק ולכן לא ניתן להכיר בתקופת העבודה הנטענת כתקופה שבה הייתה התובעת מבוטחת בביטוח אבטלה; התובעת לא עבדה אצל המעסיק הנטען כשכיר שמעסיקו היה חייב בתשלום דמי ביטוח בעבורו בשנה וחצי שקדמו לתאריך תחילת ההתייצבות בלישכת שירות התעסוקה, ומכאן לא צברה את תקופת העבודה הנדרשת כתקופת אכשרה המזכה בדמי אבטלה.
בסיכומיו טען הנתבע שגם אם ייקבע כי היתקיימו יחסי עבודה בין התובעת לבעלה, התובעת עדיין אינה זכאית לדמי אבטלה, וזאת מאחר שלא פוטרה מעבודתה, בהנתן טענתה כי סיום העסקתה "הייתה סוג של החלטה משותפת".
גדר המחלוקת – השאלה שעומדת להכרעתנו היא, האם בתקופה הרלוואנטית היתקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לבין בעלה?
מסכת הראיות – מטעם התובעת הוגש תצהירה, כמו גם תצהיר בעלה.
מכאן, שעל פי גרסת הבעל, התובעת והעובד הנוסף מילאו פונקציות שונות בתכלית (העובד – לצורך הפעלת הציוד; והאשה – נוכח הצורך של הבעל לעסוק בעבודת ניהול).
...
מכל המפורט לעיל עולה כי בהתאם לראיות שהונחו לפנינו, לא שוכנענו כי הפעולות שהתובעת ביצעה בעסק – ככל שביצעה כאלו – היו חיוניות, במובן זה שאילולא עשתה אותן היא היו נעשות בידי עובד אחר.
מעבר לנדרש, הרי גם אם נניח שהבעל העביר לתובעת כספים לשימושה – בין אם במזומן ובין אם באמצעות מתן אפשרות לעשות שימוש בכרטיסי אשראי – המסקנה המתבקשת היא כי כספים אלו ניתנו לה שלא בתמורה לעבודה שביצעה (יסוד שלא הוכח) אלא מתוקף הקשר המשפחתי.
בחינת כלל הראיות אשר הובאו לפנינו מובילה למסקנה לפיה במועדים הרלבנטיים לתביעה, לא הוכח כי שררו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לבין בעלה, ומשכך התביעה נדחית.
