זכאות לדיור ציבורי בהליך מנהלי

לכך אוסיף כי כפי שנקבע בעיניין שקד, הבסיס לחיוב הרשות בקיום הבטחותיה נעוץ בעקרון ההגינות השלטונית וכך נקבע שם: "עיקרון ההגינות השלטונית הוא יסוד מוסד במשפט המנהלי, וראו זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב', מח' 2, תשע"א) 997 - 1002 והאסמכתאות המרובות שם. עקרון זה מחייב כי הרשות הציבורית תקיים הבטחות מחייבות שנטלה על עצמה כדין. ...". בעניינינו, למעט יום אחד בו סברה הנתבעת כי ההליך יושהה, ולמחרת נאמר לה שהדבר לא יקרה, לא ניתן לומר כי הנתבעת שינתה מצבה לרעה בעקבות הפגישה או ההודעה על כך שההליך לא יושהה.

כפי שהבהרתי לעיל, עניין הזכאות של הנתבעת לדיור צבורי או לנכס אינו עומד להכרעה בהליך שבפניי ומשדחיתי את טענת הנתבעת בדבר הבטחה שלטונית מחייבת ומשהיא הודתה במסגרת חקירתה כי לפחות ב- 10 השנים האחרונות היא לא שילמה דמי שכירות (ע' 21, ש' 1-2), למעשה אין לנתבעת כל טענת הגנה בעיניין סכום התביעה.

...

בהיעדר טענת הגנה של הנתבעת לעניין תשלום דמי השכירות או גובהם, יש לקבל את התביעה.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת את התביעה.

הנתבעת תשלם סכום זה בתוך 90 יום והנתבעת תוכל לנצל את פרק הזמן שניתן לה על מנת לנסות ולהסדיר את מגוריה ואת חובה.

לפניי עתירה מנהלית בה מבוקש להקצות לעותרת, דיירת הדיור הצבורי, דירה גדולה יותר בשל צפיפות.

והינה, ביום 2.9.2021, ביטל מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, למפרע, את המפתח החדש לגודל דירה, למעט לגבי מי שכבר הוקצתה לו דירה על פי מפתח זה. השינוי במדיניות בא על רקע טענות שהועלו בהליך המשפטי שלפניי ובעתירה דומה נוספת (עת"מ 13847-04-21) כי המדיניות החדשה פוגעת בשויון בין דיירי דיור הצבורי.

בשל העובדה שהחלת המדיניות החדשה לגבי מישפחות שכבר מתגוררות בדירות הדיור הצבורי, בהתאם להערות בית המשפט, תוביל להקטנה בפועל של הצע הדיור הצבורי ולהארכה משמעותית של משך ההמתנה, הוחלט לבטל את המדיניות שנקבעה ביום 11.5.2020, ולחשב את הזכאות לגודל הדירה בהתאם לקבוע בנוהל 08/05, למעט לגבי מי שכבר הוקצתה לו דירה פרטנית אחרת".

...

המשיב בחן אפשרות של החלת המפתח החדש על כלל המשפחות המתגוררות בדיור הציבורי והגיע למסקנה כי הדבר יוביל להארכה משמעותית של משך ההמתנה לדירה.

אין בידי לקבוע כי הקושי והמצוקה של העותרת, שהם ללא ספק משמעותיים מאוד, חריגים בהשוואה לזכאים אחרים של הדיור הציבורי.

סוף דבר – העתירה נדחית.

תקיפה עקיפה בסיכומים טענה התובעת כי היה על הנתבעים לתקוף את ההחלטות בעיניינם בתקיפה ישירה בהליך מינהלי ולא כפי שעשו, בתקיפה עקיפה במסגרת כתב ההגנה לתביעת פינוי.

" הגדרת המונח "דייר ממשיך" בסעיף ההגדרות קובעת בין היתר דרישה למגורים של שלוש שנים טרם פטירת הדייר החוזי: "דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; הנוסח לעיל של סעיף 3 נכלל בתיקון לחוק הדיור הצבורי משנת 2009.

...

לא נטען דבר לעניין התחשיב ועל כן נראה כי יש לקבל את התביעה הכספית ואני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 23,755 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת את התביעה על שני חלקיה ומורה על סילוק ידם של הנתבעים מן הדירה וכן מחייבת אותם בתשלום דמי השימוש הראויים כמפורט לעיל.

התשלום יבוצע בתוך 45 יום מקבלת פסק דין זה. עלה מתעודת הזכאות שהציגו הנתבעים, כי אפשר שהם זכאים לסיוע בשכר דירה ועל מנת לאפשר להם לברר זאת וכן למצוא מדור חלופי אני קובעת כי פינוי הדירה ייעשה בתוך 90 יום מקבלת פסק הדין.

יוצא כי טענותיה של הנתבעת כי יש מקום לאפשר במסגרת ההליך דנא לתקוף את החלטת הועדה העליונה שלא להכיר בה כזכאית לדיור צבורי, אין להן יסוד, נוכח ההלכה הקובעת כי מקום בו הותקפה ההחלטה המנהלית בתקיפה ישירה אשר נדחתה, לא יוכל הנתבע לעקוף את אותה הכרעה מחדש בדרך של תקיפה עקיפה, כאילו טענותיו לא נדונו.

...

לצד זאת, אין מקום לאפשר את הדבר במקרה דנא, אל נוכח המסקנה כי בניגוד לטענותיה של הנתבעת, כל אשר טענה כנגד החלטת הוועדה העליונה בכתב ההגנה בתיק זה, כבר עמד לנגד עיני בית המשפט לעניינים מנהלים, הטענות נשקלו ונדחו.

אשר על כן, אני מוצאת כי עסקינן במקרה שבו טענות הנתבעת נדונו והוכרעו ובפני מעשה בי-דין המונע ממנה לשוב ולטעון אותן מחדש בהליך זה. לאור האמור, ומאחר ולפי החלטת הוועדה העליונה, השרירה וקיימת ולא בוטלה ע"י בימ"ש לעניינים מקומיים, הנתבעת אינה זכאית לדיור ציבורי – הגנתה של הנתבעת נדחית וניתן בהתאם פסק דין כאמור בתביעה.

המשיבה 1 הפניתה גם לבג"ץ 3483-05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התיקשורת (9.9.2007) וטענה כי מתן סעד המבוסס על פעילות בלתי חוקית יהווה תמריץ לאותם מפרי חוק שהונו את המדינה ושכמותם להמשיך ולדבוק בהתנהלות זו. נטען כי יש להחיל גם בהליך המינהלי את העקרון האזרחי לפיו מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה.

נטען כי הנטל להוכיח מגורים עם הדייר החוזי במועדים הקבועים בחוק לצורך הכרה במעמד של "דייר ממשיך" הוא על הטוען לזכות, ונטען כי העותר לא הרים נטל זה. נטען כי בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי ולנוהל 08/19 ישנה הגדרה ברורה לשאלה מיהו דייר ממשיך, וישנו פירוט של התנאים והקריטריונים שרק בהתקיימותם המצטברת יכול המבקש להיות מוכר כדייר ממשיך.

...

יש להעיר כי דווקא העובדה שלכאורה קיימת חפיפה מסוימת בין המועד בו מימש העותר סיוע בשכר דירה על סמך חוזה פיקטיבי לכאורה שהציג, לבין מועד בו הוא מופיע כמתגורר בדירה לפי דוחות ביקורי המעגל (הכוונה היא לטענת העותר בהתייחס לדוח מיום 12.3.2014 שהוגש וסומן ת/1, בו מופיע העותר כמתגורר בדירה, כאשר העותר המשיך לממש סיוע בשכר דירה ברציפות בין יוני 2013 ועד מאי 2014), דווקא מחזק את המסקנה כי דוחות ביקורי המעגל בין השנים 2009-2013 מדויקים, וכי העותר אכן לא התגורר במועדים אלה בדירה ולא הצהיר על מגורים כאמור.

הואיל והעתירה נדחית לגופה לא מצאתי לדון בטענות בדבר דחיית העתירה על הסף, אם כי יוער שעל פניו נראה שיש ממש בטיעוני משיבה 1 בדבר חוסר ניקיון כפיו של העותר, שמצהיר שהציג חוזים פיקטיביים בפני משרד הבינוי והשיכון ועתה מנסה לבסס טיעון משפטי לזכאות לזכויות על בסיס הונאה זו, עולה לכדי חוסר ניקיון כפיים המצדיק דחיית העתירה על הסף.

כתוצאה מכל האמור לעיל, העתירה נדחית.