זכאות לגמלת ניידות ליורשי מנוח

לא נימצאו סיבות אובייקטיבית שמנעו בעד התובע להגיש את התביעה במועד: לטענת התובע הוא לא ידע על קיומה של זכות לגימלת ניידות במהלך כל תקופת אשפוזו, ומתרעם על כך שאף אחד מהעובדים הסוצאליים במרכזים הרפואיים שבהם היה מאושפז לא יידע אותו בדבר קיומה של זכות זו. לכן לשיטתו אין לקבל את טענת ההתיישנות.

פסק דין נוסף שאליו הפנה התובע הוא ב"ל (ת"א) 27193-10-16 ויזל – נתיב קרן פנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות (21.5.2019) שבו נקבעה זכאותם של יורשי המנוח לפדות את הכספים הצבורים בקרן הפנסיה על אף שהמנוח לא הודיע לקרן במועד כיצד הוא מבקש לנהוג בהם.

...

במישור הסעדים, העותר מבקש כי נורה למשיבים להקים "ועדות חריגים", שיוכלו לחרוג מהוראותיו הפורמאליות של הסכם הניידות משיקולי "צדק והגינות אנושית". בתגובתו, אליה הצטרף גם משיב 2, טען המוסד לביטוח לאומי כי דין העתירה להידחות על הסף, נוכח קיום סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה.

מה גם שוועדת חריגים שכזו עלולה להוביל לחוסר ודאות בכללי הזכאות ומשום כך ולטעמנו אינה בגדר מדיניות שיפוטית ראויה.

אלא שבענייננו לא מצאנו טעמים שכאלו.

כללם של דברים, לא מצאנו טעמים המצדיקים להאריך את המועד להגשת התביעה ולכן אין מנוס אלא לדחותה מחמת התיישנות כפי שטען המוסד.

וכי הלכה למעשה בתקופה שמשנת 2007 ועד לגיל הפרישה התובע יכול היה להחשב כזכאי לגימלת ניידות לחסרי רכב, אך זו לא שולמה לו מן הטעם שבאותה תקופה שולמה לתובע קצבת שר"מ. טענות הנתבע לטענת הנתבע התובעים כלל לא הוכיחו כי הם יורשיו החוקיים של המנוח.

...

אשר על כן, אנו סבורים כי המנוח לא היה זכאי לגמלת ניידות לפי סעיף 21 להסכם הניידות.

על רקע האמור לעיל, ובבחינת למעלה מן הצריך נוסיף כי בענייננו ממילא לא קמה זכות תביעה ליורשיו של המנוח, שכן כידוע הזכות לגמלה איננה ניתנת להורשה (ראה סעיף 303 ג לחוק הביטוח הלאומי) אלא בכפוף להוראת סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי הקובע כדלקמן: הזכאי לגמלה בכסף, שנפטר בלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על אף הוראות סעיף 303(ג).

לנוכח האמור לעיל, ומשלא התבררה שאלת עמידתו של המנוח בכל התנאים שנקבעו בהסכם הרי שלא ניתן לקבוע, גם במבט רטרוספקטיבי, כי נוצר בעניינו "חוב גמלה". מהטעמים שפורטו לעיל אנו מורים על דחית התביעה.

זו חזקה הנתנת לסתירה וכך נקבע בהילכת פינץ:" כמובן, שיעור זה, עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסוים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת". מדובר במנוח רווק שהיה גם זכאי לקיצבת ניידות שהתגורר עם אמו המבוגרת.

ריבלין בספרו , תאונות דרכים, מהדורה 4, 2011, עמ' 927 כותב: " נפסק כי כאשר חייו של הניזוק קופחו ולא רק קוצרו עומדת לעזבונו הזכאות לקבל לידיו את ניזקו של המנוח. אין שוני, כך נפסק באטינגר ,בין הפצוי בגין אובדן הישתכרות ב"שנים האבודות" לבין כל פיצוי אחר שהניזוק זכאי לו והעובר ליורשיו בעת הליכתו של הניזוק לבית עולמו.

...

לאור האמור לעיל אני מאשר פיצוי של 13,337 ₪ בגין החזר הלוואה עומדת.

בסופו של יום הנני דוחה ראש נזק זה. סך כל הנזקים : הפסד לעבר 28,388 ₪ הפסד לעתיד 161,868 ₪ כאב וסבל 46,199 ₪ הוצאות קבורה 10,000 ₪ החזר הלוואה עומדת 13,377 ₪ סך הכל 259,727 ₪.

סוף דבר: הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 25,727 ₪ בצירוף שכ"ט עוד בשיעור 3 % בתוספת מע"מ כחוק, והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון ליום מתן פסק הדין.

בתגובה לפנייתו של המנוח התקבלה הודעת הנתבע לשלילה רטרואקטיבית של גמלת הניידות מיום 1.6.10, נדחתה בקשתו לקבוע את אחד מבני משפחתו כ"מורשה נהיגה" על פי הסכם הניידות והוא נידרש להחזיר את ההלוואה העומדת וחוב שנוצר בגין קצבת הניידות ששולמה לו בעבור התקופה שמיום 1.6.10 ועד 30.4.11.

כמו כן ולאור האמור לעיל כל עוד יתקיימו במשיבה ובמורשה הנהיגה שלה כל התנאים האחרים לשם זכאות לקיצבת הניידות, ובכלל זה קיומו של רישיון נהיגה בר תוקף ותנאי מרחב מגוריו, הרי שתאושר למשיבה הלוואה עומדת בתנאי ההסכם".

(4) הרכב נמכר ובילבד שאם נפטר המוגבל בניידות - טרם חלפו 7 שנים מיום שניתנה לו ההלוואה העומדת; (5) המוגבל בניידות נפטר וטרם חלפו 7 שנים מיום שניתנה לו ההלוואה עומדת; על בסיס זה טוען הנתבע כי משטרם חלפו 7 שנים מיום שניתנה ההלוואה העומדת, על יורשי המנוח להחזיר לנתבע את ההלוואה.

...

לא מצאנו לקבל טענות אלה.

משכך, ומשלא נסתרה גרסת התובעת כי מר פוצ'טר מתגורר בדירה הסמוכה - מצאנו כי מר פוצ'טר נכלל בהגדרת "קרוב משפחה" של המנוח.

אחרית דבר לאור כל האמור, משהיה למנוח "מורשה נהיגה", לא היה מקום לשלול את גמלת הניידות של המנוח רטרואקטיבית מיום 1.6.10 והחלטת הנתבע בעניין זה, בטלה.

על בסיס האמור, הוכר המנוח גם כמוגבל בניידות בשיעור של 100%, ובהתאם זכאי לגימלאות והטבות מתאימות.

במכתבו הראשון של עו"ד סקוב, לאחר הרצאת העובדות, נרשם על-ידו בסעיף 16 למכתבו כך: "נוכח האמור והואיל ויורשי המנוח מנועים ואסורים מבחינה חוקית לעשות שימוש ברכב, והואיל והרכב לא היה כלל בחזקת המנוח ו/או מי מיורשיו ולא נעשה בו כל שימוש, והואיל והגורם לאי השלמת עסקת רכישת הרכב נעוץ במותו הפתאומי הטרגי והבלתי צפוי של המנוח, ומאחר ומדובר במשפחה קשת יום במצב כלכלי בכי רע, הנכם מתבקשים להסדיר את הנושאים הכספיים מול היבואנית ומול חברת אצ"מ לפטור את יורשי המנוח מכל תשלום נוסף, להשיב ליורשי המנוח את הסכומים שנאלצו להוציא מכיסם הפרטי, ולהסדיר מול מינהל התחבורה רשות הרשוי את סוגיית הבעלות על הרכב. " מאחר ולא התקבלה תשובה לפנייתו זו של עו"ד סקוב, נשלחו על ידו מכתבים נוספים, ובהם נרשם, בין היתר, כי "...למרבה הצער - טרם התקבלה כל היתייחסות עניינית מצידכם... אשר על כן אבקש את התייחסותכם העניינית ובלא דיחוי בהתאם לפניותינו המפורטות הקודמות". מכתביו של עו"ד סקוב נשלחו באמצעות מכשיר הפקסימיליה למח' סיעוד; מח' נכות כללית; ומוקד מייצגים, ולא למח' ניידות (ראו בסעיף 27 לתצהיר עדותה הראשית של גב' יוסף, ובאישורים שצורפו בנספחים יא' ו- יב' בתיק המוצגים של התובע).

...

היות שהסך של 80,560 ₪ עולה על סכום הנזק המקסימלי שהיה מקום לפסוק לתובע אילו התביעה היתה מתקבלת (ראו בסעיף 50 לעיל), אזי בפועל לא נגרם לתובע ומשפחתו כל נזק ודין התביעה להידחות, ולו מטעם זה. האם הוכח כשל בהתנהלות הנתבע כאמור, טענת התובע היא שהנתבע כשל במתן מענה לפניותיו, וניתן לתמצת טענה זו באמור בסעיפים 6 ו- 7 לתצהיר עדותו הראשית, שם נרשם כך: "הנזקים וההפסדים שנגרמו לי הם תוצאה של מחדליו ו/או רשלנותו של הנתבע, בעיכוב ניכר ובלתי סביר הן במתן מענה, הנחיות והוראות וקבלת אישור והסכמה למכירת הרכב, לפניותיי החוזרות ונשנות, בתקופה הנפרסת על פני שנה וחצי מיום פנייתי אל הנתבע לראשונה ועד ליום מתן אישור למכירת הרכב.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.