השאלה שעמדה לדיון היא האם יש לקחת בחשבון שווי הרכב, את עובדת היותו רכב מחכירה (ליסינג) חרף העובדה שהדבר לא היה רשום ברישיון הרכב (שכן חובת הרישום נוצרה מאוחר יותר) שם אומר בית הדין מפי חברתי השופטת לאה גליקסמן:
"כאמור, מקובלת עלינו עמדת המוסד כי על פי ההסדר שנקבע בתקנות הבטחת הכנסה קביעת שוויו של הרכב תיעשה על יסוד משתנים ברורים ומוגדרים המופיעים ברישיון בלבד, ולא תערך שמאות פרטנית לקביעת שווי הרכב שבבעלות תובע הגימלה, על יסוד קריטריונים כגון קילומטראז', תאונות שעבר הרכב וכיו"ב. לטעמנו, קביעה זו שבתקנות סבירה ומקיימת את דרישת המידתיות, שכן עריכת שמאות פרטנית לכל רכב אכן תיצור נטל כבד ובלתי סביר על המוסד, ואף עלולה לפתוח פתח להתדיינויות בעיניין שווי הרכב". (סעיף 31.2 לפסק הדין; ההדגשות שלי – מ.ש.)
להבנתי, מסקנה העולה מעניין בר זכאי היא כי מעת שחלה חובה לכלול ברישיון הרכב נתון מסוים, כגון סוג הבעלות הקודמת, יש לקחתו בחישוב השווי גם אם טרם נרשם ברישיון.
...
עם זאת, שעה שהמשיב לא חלק על שווי הרכב שקבע בית הדין האזורי, הרי שלצורך הפעלת תקנה 10(ג) לתקנות, די בחישוב אריתמטי פשוט המביא למסקנה שהמשיב אינו זכאי לגמלת השלמת הכנסה שכן סכום הקיזוז בסכום של כ-900 ₪ עולה משמעותית על השלמת ההכנסה בסכום של כ-250 ₪ לה זכאי המשיב.
משמדובר בזכויות שמקורן בחוק ובתקנות, אין מנוס מקבלת הערעור בהקשר זה.
סוף דבר – לו תישמע דעתי, יש לדחות את ערעור המוסד בהקשר להכללת הנסועה בחישוב שווי הרכב, ולקבל את ערעורו באשר לטענת הקיזוז, המאיינת למעשה את זכותו של המשיב לקבלת השלמת הכנסה.
סוף דבר
על דעת רוב חברי המותב, ערעור המוסד מתקבל באופן חלקי כמפורט בסעיף 32 לחוות דעתו של סגן הנשיאה.
