התובעת ביקשה להבחין בין שתי תקופות – תקופה בה היה לה ילד נכה הזכאי לקיצבת ילד נכה, ותקופה שניה בה כלי הרכב הועברו הבעלות על שמה של בתה של התובעת, בהתאם להנחיות שהתובעת קיבלה בסניף.
לפי הוראת סעיף 9א(א) לחוק:
"תובע שהוא בעל שני כלי רכב או יותר או שהוא בעל רכב ששוויו עולה על סכום שקבע השר, לא יהיה זכאי לגימלה לפי חוק זה"
עוד נקבע בסעיף 9א' לחוק:
"בעל רכב" – לרבות מי שנוהג ברכב מנהל בעלים, אף אם אינו רשום כבעליו;
בתקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב – 1982 נקבע:
"שווי הרכב" – לפי קביעת המוסד בהיתחשב בשווי הנקוב במחירון רכב מקובל בשוק אשר פורסם ב-1 בינואר וב-1 ביולי של כל שנה, לפי המאוחר מביניהם, ותוך היתחשבות במשתנים המופיעים ברישיון הרכב בלבד.
לגבי האופנוע והמאזדה התובעת מסרה לחוקר הנתבע (נ/1) את הפרטים הבאים:
"המאזדה 8954114 היא ללא ביטוח אבל הבן שלי נוהג בזה למרות שאין ביטוח. הוא נוהג ברכב כל הזמן ואם קורה אני צריכה לקחת את הילד שלי לטפול דחוף הוא חולה כליה אז אני לוקחת אותו מדי פעם כחודש חודשיים והכרב הוא בשימושו של הבן.
...
כמו כן, בתרשומת צוין: "לגבי האופנוע – אין טסט, נמצא בשימוש של הבן עידן. עידן משתמש מעת לעת ברכב ובאופנוע – הוא עושה שבוע שבוע. שמגיע אחת לכמה ימים נוסע ברכב או באופנוע".
לסיכום האמור לעיל, לא נפלה טעות בהחלטת הנתבע לדחות את התביעה לגמלת הכנסה, מקום בו הוכח כי לבנה של התובעת, שבמועדים הרלוונטיים היה חייל, כלומר נכלל בבחינת ההרכב המשפחתי המזכה לפי החוק, היו לכל הפחות שני כלי רכב בבעלותו, שגם עשה בהם שימוש.
מסקנה זו גם מתיישבת עם לשון סעיף 9א(ב1) לחוק, הקובע את סמכות השכר לנכות סכומים מגמלת תובע שבבעלותו רכב אחד ששוויו אינו עולה על תקרת שווי הרכב.
יחד עם זאת, משהתובעת היתה עקבית בגרסתה, לפיה פעלה בהתאם להנחיות שקיבלה בסניף המטפל (ר' למשל גם בחקירתה נ/1 וכן בתרשומת שהוזכרה לעיל), מקום בו לא הובאו ראיות לסתור את עדותה החד משמעית בנושא, ראוי לחייב את הנתבע בהוצאות שיביעו את מורת רוחו של בית הדין מהתנהלות זו.
סוף דבר - התביעה נדחית.
