זכאות לגימלת הבטחת הכנסה לבעלי נכס מקרקעין

לטענת הנתבע, בעקבות הסתירה בין הנתונים שמסר התובע בטופס התביעה להשלמת הכנסה, לפיהם אין לו דירה או קרקע בבעלותו, לעומת דבריו בשיחת הבירור שם אמר התובע למר חמזה שהדירות בהן גרים ילדיו לא הועברו ממנו לילדיו במס רכוש (כלומר, יש לו זכויות בעלות במקרקעין), נשלח שמאי מקרקעין מטעם הנתבע, להערכת שווי הנכס אשר בבעלות התובע, על מנת לבחון את זכאותו לגימלת השלמת הכנסה (בנוסף לקיצבת זקנה).

לטענת הנתבע, התובע דיווח לשלטונות המס על העברת חלקת האדמה אשר הייתה בבעלותו ללא תמורה לילדיו רק ביום 24.12.09 לכן רק במועד הגשת התביעה להשלמת הכנסה בשנת 2016 היה זכאי לגימלה, היות שחלפו 5 השנים ממועד העברה ללא תמורה, כאמור בתקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה.

...

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, או לחילופין, על סמך ראיות אשר הונחו בפניו בזמן אמת בשנת 2010, לפיהן התובע לא העביר במשרדי שלטונות המס את הדירות לילדיו ו/או לא דיווח על העברת הנכסים הרשומים על שמו במס רכוש.

במצב דברים זה, לא מצאנו כל הצדקה להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק להגשת תובענה לבית הדין על החלטת הנתבע, ולכן אנו קובעים כי לא נפל פגם בשיקול דעת הנתבע, אשר בחר לעמוד על טענת ההתיישנות בתיק, בהיעדר כל טעמים, ולבטח לא "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת מועד.

נוכח כל האמור לעיל במצטבר, אנו מקבלים את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, ולכן מתייתר הצורך לדון בטענות התביעה לגופה.

לאור האמור - דין התביעה להידחות.

כפי שנפסק, בענין עמר[footnoteRef:7] "חוק הבטחת הכנסה הנו חוק סוצאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינם גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק נועד בעקרו של דבר, להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס עצמו, ושהכנסתו פחותה מ'ריצפה' הקבועה בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, רמה מינימאלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי. אין החוק מיועד לאלה היכולים להישתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהוא. משכך, נשללת בסעיף 9 לחוק הקצבה ממבוטח שברשותו נכס שהחזקה היא שניתן להפיק הימנו הכנסה מינימלית. ההשקפה הגלומה בחוק היא שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שיש לו רכוש ממנו ניתן להפיק, למצער, הכנסה מינימלית. כך, לשם המחשה, אם מבוטח הוא בעל דירה נוספת על זו שבה הוא מתגורר, עליו להשכירה ולהשתמש בדמי השכירות לשם סיפוק צרכיו הבסיסיים ולא לתבוע קצבת הבטחת הכנסה. מנגד, כאשר מדובר במבוטח שרכושו מצטמצם למקרר, תנור אפייה, כלי בית, כלי מיטה, מערכות בגדים ורהיטים בסיסיים לומדים אנו גזרה שווה מסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 וקובעים כי אין הוא נידרש להעמידם למכירה על-מנת להמצא זכאי לקיצבת הבטחת הכנסה. פריטים אלה נחשבים כיום לצרכים חיוניים הדרושים כדי מחיית האדם ועל המדינה לסייע בהבטחת המצאותם אצל כל מבוטח". עוד נפסק שם כי: "בבחינת הצדק החברתי יש להיתחשב לא רק במי שתובע את קצבת הבטחת ההכנסה אלא גם במי שנושא במימונה. במדינת ישראל המדובר, בחלק הארי, בשכירים המשלמים דמי ביטוח לאומי, דמי ביטוח בריאות ממלכתי ובנוסף לכך מס הכנסה בשיעורים בין הגבוהים בעולם.". הינה כי כן באיזון של החוק בין צרכים קיומיים בסיסיים המחייבים תמיכה לבין הקופה הציבורית ניתנה העדפה לשמירה על דירת המגורים של המבוטח על פני נכסים אחרים, כך שדירת מגורים, בשונה ממגרש או קרקע או כספים המיועדים לרכישת דירת מגורים, מהוה אינה שוללת זכאות לקיצבת הבטחת הכנסה.

...

אין בידי לקבל את טענת התובעת.

] אשר על כן, התביעה נדחית.

צו קיום צוואתו של המנוח, אשר עולה ממנו כי התובעת אינה בעלת הנכס מושא ההחלטה, ניתן רק ביום 13.2.20 [נספח ג' לכתב התביעה], כך שגם אם הייתה התובעת פונה לנתבע במועד מוקדם יותר, לא היתה קמה זכאות לגימלת הבטחת הכנסה מלאה במועד מוקדם יותר, שכן ממילא זכאות התובעת קמה בפועל רק לאחר מתן צו קיום הצוואה, בשנת 2020.

"אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... אי ידיעת החוק אינה מהוה טעם לפעולה באיחור". שנית, אפילו הייתה התובעת פונה במוקדם מוקדם יותר לנתבע ואפילו היה הנתבע פונה לתובעת לברר עימה האם היא זכאית להבטחת גמלת הבטחת הכנסה – פניה שכלל אין מקום להורות על ביצועה – ממילא לא קמה לתובעת הזכאות להבטחת גמלת הבטחת הכנסה במועדים שקדמו לחודש פברואר 2020, הוא המועד שבו ניתן צו קיום לצוואת המנוח, אשר קבעה כי בנו של המנוח (ולא התובעת) הוא היורש של נכסי המקרקעין.

...

סבורים אנו כי לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבע כלפי התובעת ואין מקום לקבוע, כטענת התובעת, שנסיבות ענייננו עולות כדי "אחריות המוסד" באופן המאפשר תשלום הפרשי גמלת הבטחת הכנסה באופן רטרואקטיבי ל 7 שנים.

שלישית, והרבה למעלה מן הדרוש, מקובלת עלינו טענת הנתבע, שלא הופרכה, לפיה הנתון אודות בעלות בנכסי מקרקעין אינו מצוי בידיעת הנתבע, אינו קיים במאגריו ואין הנתבע עושה בו שימוש אוטומטי.

מהטעמים המפורטים – התביעה נדחית.

בנוסף, התובע הוא בעלים של נכס מקרקעין, הידועה כחלקה 40 בגוש 10502, בה מתגוררת האישה הראשונה.

מכיוון שהתובע אינו מתגורר בדירה זו, אלא עם האישה השנייה בטבאש יש לקחת בחשבון את שווי המקרקעין בעת בחינת זכאות התובע לגימלת הבטחת הכנסה.

אלא שלא הובאו ראיות בדבר שווי הרכב, כך שלא ניתן לקבוע שיש בשימוש בו, גם בהנחה שהתובע נוהג בו מנהג בעלים, כדי לשלול את הזכאות לגימלה לפי סעיף 9א לחוק.

...

חיזוק למסקנה זו נמצא בהצהרות התובע בתביעה החדשה.

לא מצאנו לבחון את הטענה לפיה יש לקחת בכלל חשבון את שווי המקרקעין שבבעלות התובע ואשר בו מתגוררת האשה הראשונה.

סוף דבר – לא מצאנו להתערב בהחלטת הנתבע לפיה יש לבחון את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה כנפרד בתקופות שבמחלוקת.

כלום נשללה כדין זכאותו של התובע לגימלת הבטחת הכנסה לתקופה מחודש ספטמבר 2017 ועד לחודש ספטמבר 2022 עקב שווי נכס במקרקעין שבבעלותו, בחלקה 9 בגוש 8081 ביישוב טייבה (להלן – הנכס)? זו השאלה המונחת לפתחנו ודורשת הכרעה.

...

התובע טען בהמשך כי "הבית בנוי מ-96. אני גרתי בבית ב-2000 בקומת קרקע. היה שלד למעלה. הילדים גמרו את הבית והתחתנו. אני מקבל הבטחת הכנסה מ-98. ב-2021 היו 3 קומות. זה מזמן 3 קומות משנת 2000" (ע' 3 ש' 2-4).

שביעית, לא מצאנו לתת משקל לראיות שצורפו לסיכומי התובע.

לגבי החשבוניות שצורפו- מדובר במוצרי חשמל בלבד אשר אינם בהכרח רלוונטיים למגוריו של עבד בדירה מעל התובע; בהתייחס לאישור לימודי בתו לשנים 2016-2017 (סע' 21 לסיכומי התובע) – הדבר אינו מחייב כי עבד התגורר בשנים אלה מעל דירת התובע דווקא; ואשר לקרמיקה - כיצד זה עבד רכש מוצרי חשמל בשנת 2012 לדירה (מכונת כביסה ושואב אבק) עת לדידו רק בשנת 2014 רכש קרמיקה לבניית ביתו? כאשר בהסכם המתנה הדירה הושלמה בשנת 2008? נוכח כללם של דברים, לא מצאנו בסיס לטענת התובע כי הוא זכאי לכך שלא תזקף לו הכנסה רעיונית בגין הדירה שמעליו- דירה בה מתגורר כיום בנו עבד.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.