עוד נקבע, בהתאמה, בכל הנוגע לסעיף 12 כי :
"באותם מקרים שבהם הופרה חובת הגילוי לפי סעיף 12, וצד למשא-ומתן הונע להכנס לחוזה עקב אי -גילוי זה, עומדות לצד זה, במצטבר או לחלופין, התרופות של ביטול החוזה מחמת הטעה במחדל ופיצויים שליליים לפי סעיף 12(ב)" (ג' שלו, דיני חוזים- מהדורה שניה, ירושלים, תשנ"ה 223 ; ד"נ 7/81 - פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ. קסטרו, פד"י ל"ז (4) (673 , 697 )(ההדגשה שלי ל.ב.מ.)
דהיינו- ההטעיה, בהתאם לסעיפים 15 ו- 12, מורכבת משני חלקים- האחד – עצם קיומה של הטעייה והשנייה- קשר סיבתי בין אותה הטעייה לבין ההיתקשרות בעיסקה ורק בכפוף לקיום שני חלקים אלו, הננו נדרשים לסעדים להם זכאי המוטעה.
יוצא איפוא ולאור האמור לעיל, כי אי גילוי עובדות אלו על ידי הנתבעות לא מהוה הטעה מצדן של הנתבעות המקימה לתובע זכות לבטל את ההסכם מכח סעיף 15 לחוק החוזים ולחילופין כי מדובר בנסיבות בהן העידר תום לב במו"מ יש בו בכדי להצדיק מתן תרופות וסעדים בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים.
בנסיבות אלו, אינני מוצאת להדרש לטענותיו החלופיות של התובע הנסבות על פקודת הנזיקין, באשר גם לו סברתי כי יש בהתנהלות הנתבעות בכדי להוות רשלנות בהתאם לסעיפים 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין, ממילא לא הוכח בפני הנזק אשר ניתן לתבוע בהתבסס על עוולה זו.
לאור כל האמור והמתואר, הנני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי דין החוזה בטלות הנובעת מפגם בכריתתו, דהיינו מפגם בשלב כריתת החוזה ולחילופין כי הנו זכאי לפצוי בגין שלב זה.
נקודת הזמן השנייה- שלב קיום החוזה –
בנקודת זמן זו כאמור תיבחנה השאלות – האם קיימת אי התאמה בין הרכב אשר סופק לתובע במועד מסירתו, לבין הרכב כפי שהוסכם כי ימסר לו – לעניין זה, כפי שכבר נקבע לעיל, אין חולק כי ברכב היו תיקונים קודמים אשר לא גולו לתובע – בהקשר לנושא זה יש להתייחס לשניים – ראשית לטענת הנתבעות ולפיה מנוע התובע מלטעון לאי התאמה לאור תניית פטור הקיימת בהסכם בין הצדדים ושנית- לטענת התובע ולפיה הליקויים כפי שהיו ברכב מלכתחילה השפיעו גם על מצבו של הרכב לאחר מכן ובמכלול זה קיימת אי התאמה.
ראשית, אין בידי לקבל טענת הנתבעות ולפיה התנאי ובהתאם לו עליהן לרכוש את הרכב רק אם הנו תקין עולה מהתחייבות לרכישה חוזרת, במסגרתה נקבע, בין היתר:
"הרכב לא יעבור תאונה שבגינה תהיה פגיעה בשילדה או בקצה השילדה מעבר לאמור ורשום בטופס בדיקת הרכב בכפוף לבדיקת המכון"
בהקשר זה, מפנות הנתבעות לסיפא לאמור כמבסס טענתן ולפיה הרכישה כפופה לבדיקת המכון.
לא למותר לציין כי הואיל והנתבעות הן אלו אשר נסחו את כתב ההיתחייבות, הרי שברי כי כל אי בהירות בנוסח פועלת לחובתן.
...
משכך, הנני קובעת כי התובע אינו זכאי לפיצוי ישיר בגין מחדל הנתבעות מרכישת הרכב, יחד עם זאת, הפרת התחייבותן של הנתבעות תובא לידי ביטוי במסגרת פסיקת הנזק הכללי בגין עוגמת נפש.
באשר לעלות של השכרת רכב חלופי בחודש אוגוסט 2010 – אינני סבורה כי עלה בידי התובע לבסס את המקור לחיוב הנתבעות בראש נזק דנן לא כל שכן בהתחשב במועד בו שכר התובע הרכב לשיטתו, מכאן שדין תביעתו בראש נזק דנן להידחות.
סוף דבר
אשר על כן הנני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 16,114 ₪ סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
