זכאות גרושה למענקי פרישה של בעלה

ביום 20.12.99 אושר הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין, כאשר ביום 31.12.99, שעה שהמערער היה קצין בקבע, התגרשו בני הזוג זמ"ז בג"פ. מעת שפרש המערער משירות הקבע בצה"ל התעוררה בינו לבין המשיבה מחלוקת לגבי פרשנותו של סעיף 11.1 להסכם הגירושין, הדן בזכאות המשיבה בזכויות המערער שנצברו במהלך שירותו הצבאי-תשלומי פנסיה, מענק פרישה, מענק היובל, ופדיון ימי חופשה (להלן: "הזכויות").

עקרון חלוקה זה נשמר לטענתה גם ביחס לזכויות המערער נשוא הערעור, ועל כן דינן של זכויות אלו להתחלק באופן שוויוני, כך שהשכר הקובע יהא יום פרישתו של המערער משירות צבאי.

לרבות קרן השתלמות, קופות תמלוגים, מענק שחרור, פנסיה תקציבית, קרן חסכון בבנק @@@ סניף ### וכן מחצית מכל זכות ו/או כל סכום כסף אחר מכל סוג שיקבל הבעל בעתיד בגין החיים המשותפים, וזאת, מיד עם קבלתו ע"י הבעל.

השיקולים לגישה לפיה השכר יחושב לעת הגירושין, כוללים בין השאר, את הנימוק לפיו זכותה של הגרושה התגבשה במועד הפירוד, אך יישום ומימוש הזכות נדחה למועד עתידי.

...

סוף דבר 19.

מאידך, סבורני כי בנסיבות של המקרה דנן, אלמלא ההסכם, לא היה מקום לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא ומהנימוקים שפורטו לעיל.

ד"ר קובי ורדי, שופט אשר על כן הוחלט לדחות את הערעור, המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.

אשה פרודה, שלא התגרשה מבעלה, ככלל, למעשה זכאית הן למזונות והן לקיצבת שאירים מלאה עם מותו של בעלה, אלולא סעיף 38 לחוק הגימלאות שהשווה אותה לאשה הגרושה, שלה פסק דין למזונות, וצמצם את זכותה לקיצבת השאירים לגובה המזונות בלבד, ככל שיש לה התחייבות למזונות מכוח פסק דין או מכוח הסכם בכתב.

(1) מי שהיתה אישתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאישתו וגרה עמו אותה שעה (להלן – אלמנה); (2) מי שהיה בעלה בשעת מותה, לרבות מי שהיה ידוע בציבור כבעלה וגר עימה אותה שעה (להלן – אלמן); ובסעיף 28 לחוק הגמלאות נקבע כי : מיום 3.8.1973 תיקון מס' 7 ס"ח תשל"ג מס' 712 מיום 3.8.1973 בעמ' 255 (ה"ח 943) (א) עובד שנפטר בזמן שרותו לאחר ששירת פחות מחמש שנים, ישולם לרגל פטירתו מענק לשאיריו בשיעור שתיקבע הממשלה (בסעיף זה – המענק), ובילבד שלא יעלה על משכורתו השנתית של הנפטר.

מיום 6.2.2015 תיקון מס' 56 ס"ח תשע"ד מס' 2466 מיום 6.8.2014 עמ' 707 (ה"ח 635) הוספת סעיף קטן 27(ג) (א) זכאי לקיצבת פרישה שנפטר – תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה, ובכפוף להוראות סעיף 109(ב)(2), קצבה באחוזים מהקיצבה שהיתה מגיעה לזכאי אלולא נפטר.

...

סיכומו של דבר, משלא הרימה המערערת את הנטל המוטל עליה להוכיח כי הפרידה אינה "פרידה של קבע", סברתי כי דין הערעור להידחות.

לסיכום, עמדתי היא לדחות את הערעור ללא צו להוצאות והצמדת הקצבה על סכום המזונות המעודכנים על פי המדד.

סוף דבר הערעור נדחה ברוב דעות, על דעתם של סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת יעל אנגלברג –שהם ונציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ, בניגוד לדעתם החולקת של השופט (בדימוס) עמירם רבינוביץ ונציג ציבור (מעסיקים) מר מיכה ינון.

ההסכם קובע את תנאי הפרישה המיטיבים לעובדים במסלול הפנסיה, הכוללים בין היתר פנסיה מוקדמת במימון החברה בשיעור הקבוע בהסכם (בתלות בגיל הפורש, וביחס לעובדת - בשיעור של 54.6% משכרה הקובע) וכן "מענק תמריץ פרישה מוקדמת" בסכום של 200,000 ₪ (ביחס לעובדים עד גיל 60).

עוד קובע ההסכם הקבוצי כי "ככל שפרישתו של עובד מהעובדים הנ"ל לא תתממש עקב מיגבלה חוקית, תהיה ההנהלה רשאית לזמן לשימוע מיידי עובד אחר במקומו אשר זהותו תוסכם בין אותה חברה למועצת העובדים ובמקרה של מחלוקת תוסכם זהותו של העובד, אשר נתוניו מאפשרים פרישה במסלול פנסיה מוקדמת, על ידי ועדת המעקב, וחוזר חלילה" (סעיף 1).

מלבד זאת, אני מבקשת לקחת בחשבון בשיקולים, את מצבי האישי כמפרנסת יחידה [העובדת העידה כי היא גרושה ואם לשתי בנות - ס.ד.מ], אשר תומכת בבת סטודנטית לעיצוב אופנה בשנקר (הוצאות מחיה וחומרי לימוד יקרים) ומשלמת משכנתא, וכן את גילי וההיסטוריה הרפואית שלי שעלולים להקשות עלי להיתקבל למקום עבודה חדש (בהיתחשב בתנאי הפרישה ובמצבי, אהיה חייבת להגדיל את ההכנסה החודשית שלי כדי להמשיך ולהתקיים בכבוד).

ביום 25.10.15 פנתה העובדת לבית הדין האיזורי בבקשה למתן צו הצהרתי וצו עשה אירעי, לפיו הליכי הוצאתה לפרישה מוקדמת בטלים מאחר שנעשו בנגוד לחוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות; בנגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו; ואף בנגוד להסכם העבודה האישי שלה וההסכמים הקבוציים הרלוואנטיים.

...

סיכום נוכח כל האמור לעיל, שוכנענו כי בנסיבותיו של הליך זה, העובדת אינה "אדם עם מוגבלות" לצורך חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

סוף דבר - הערעור מתקבל כמפורט לעיל.

בהתחשב בשאלות העקרוניות שהובאו להכרעתנו וטרם לובנו בבית דין זה, החלטנו שלא ליתן צו להוצאות.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1115144/5 בבית הדין הרבני האיזורי פתח תקווה לפני כבוד הדיינים: הרב אריאל ינאי, הרב דוד בר שילטון, הרב אלון אבידר התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד חן גינסברג) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רועי קורץ) הנידון: איזון זכויות פנסיוניות בין צד שפרש לפנסיה מוקדמת לצד שפרישתו הצפויה רחוקה פסק דין

אכן זוהי הגישה המשפטית הרווחת, ויפה ציין בא כוחה של הנתבעת לפסיקות השונות שניתנו בנושא כמו בבע"מ 1018/04 בעיניין פרטוש; וראו גם בע"מ 3514/13 (מפי השופט הנדל) שבו נכתבו הדברים הבאים: אשר לחלוקת מענק הפרישה והזכויות הפנסיוניות בין בני הזוג שנפרדו – כבר נפסק כי זכויות פנסיוניות נכללות בחלוקת הרכוש בין בני זוג.

רק את פער הזכויות העודפות לבעל והמגיעות לאשה – אותו תטול האשה מהפנסיה החודשית של הבעל.

הכנסותיה של האשה: משכורת חודשית – 6,900 ש"ח. אם נאמץ כעת את איזון המשאבים ככתבו וכלשונו ונורה על העברת מחצית מהפנסיה שלו לנתבעת מהפנסיה נמצא כי בידי הנתבעת יצטבר סכום של 11,600 ש"ח לחודש (6,900 ש"ח משכורת, 1,900 ש"ח מחצית פנסיה ו־2,800 ש"ח מזונות קטינים); וביד התובע ייוותרו כ־6,200 ש"ח שמהם 2,000 ש"ח מהשתכרות מעבודות מזדמנות ולא קבועות – ומדובר באדם נכה (89%)! כלומר: לתובע הנכה ייוותר כמחצית ממה שיש לגרושתו.

...

ראו בעניין זה דברים שנכתבו שם בתמ"ש 48482/07 (כב' השופט יהורם שקד) בנקודה זו, ואנו סבורים שיש לאמץ ולקבל אותם, בפרט בנסיבות של התיק שלפנינו (כפי שיובא לקמן), ואלה דבריו הנכוחים שם (כפי שתומצתו ב'מיני רציו'): האם יש להורות על חלוקה מידית של הפנסיה המוקדמת של התובע? לכאורה, נוכח המסקנה לעיל כי כספי פנסיה מוקדמת מסווגים תחת פנסיה ולא תחת שכר חודשי, הרי שמן הדין שבני הזוג יחלקו כספים אלו ביניהם עתה בהתאם לחלקו של כל אחד מהם, שכן ברירת המחדל היא חלוקת משאבי הצדדים חלוקה שווה במועד קבלת הזכויות.

לצורך הדוגמא: אם חלקו של התובע בפנסיה הרעיונית של הנתבעת עומד על A, אזי התובע ישלם לנתבעת את ההפרש שבין חלקה של הנתבעת בפנסיה שלו (כ־1,600 ש"ח) לבין A. בדרך זו, אני מסלק מהמשוואה את שכרה של הנתבעת והופך אותו לבלתי רלוונטי לצורך התחשיב, להבדיל מהרלוונטיות שלו לעצם התחשיב.

יחד עם זאת, אם וככל שחלקו של התובע בפנסיה הרעיונית של הנתבעת גדול מחלקה של הנתבעת בפנסיה הממשית של התובע, אזי לא תשלם הנתבעת לתובע הפרשים כלשהם, והפרשים אלו ישולמו לתובע במועד קבלת כספי הפנסיה בפועל לידיה של הנתבעת.

גם אם נאמר שיש להחריג את מזונות הקטינים ולהוציאו מפערי היחס (אף על פי שלא מדובר ב'קטני קטנים' ויש לשקול את השתתפות הנתבעת במזונותיהם) – עדיין מדובר במצוקה כלכלית קשה שהתובע עלול להיקלע אליה אם גביית מחצית הפנסיה המוקדמת תתבצע כעת "לפי הספר". הפתרון הנ"ל שהציע כבוד בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב נראה לנו סביר והגיוני בנסיבות אלה: על האקטואר לערוך חישוב של גובה הפנסיה הרעיונית של הנתבעת אילו הייתה יוצאת לפנסיה מוקדמת בחודש אוקטובר 2013, לחשב את החלק שהיה מגיע לתובע ולקזז אותו מסך 1,900 ש"ח – מחצית הפנסיה שלה זכאית הנתבעת מהתובע.

אנו ממנים את רואה החשבון והאקטואר מר אבי יחזקאל (רחוב בן גוריון 1 בני ברק, מגדלי בסר 2) שיחשב את שווי הזכויות ההדדיות במתכונת שצוינה לעיל.

המסגרת הנורמאטיבית: סעיף 28(א) לחוק קובע כי: "זכאי לקיצבת פרישה שנפטר – תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה, ובכפוף להוראות סעיף 109(ב)(2), קצבה באחוזים מהקיצבה שהיתה מגיעה לזכאי אלולא נפטר, והם–

(א) נפטר מבוטח, ישלם המוסד מענק לפי הוראות סעיף 255 או קצבת שאירים חודשית באחד משיעורים אלה: (1) 17.7% מהסכום הבסיסי - (א) לאלמנה שעימה ילדים; (ב) לאלמן שעמו ילדים, כל זמן שהילדים עמו; (ג) לאלמנה או לאלמן שהם בני 50 שנים ומעלה; (2) 13.3% מהסכום הבסיסי - לאלמנה או לאלמן שהם בני 40 שנים ומעלה ועדיין אינם בני 50 שנים ולא נתקיים בהם אחד התנאים שבפיסקה (1)(א) ו-(ב).

בהתאם לכך, האם זכאית לקבל זכויות של שארה ע"פ החוק (כאשר בכל מקרה, וככל שהתשובה תהיה שלילית, תהיה זכאית לקבל קצבת שארים כגרושה בהתבסס על תקופת השתוף שלהם כמי שהיו נשואים זל"ז – בהתאם להסכם הגירושין וע"פ הוראות החוק לחסכון פנסיוני).

בסעיף 4ה' להסכם הגירושין נאמר כי: "האשה תמשיך לשלם את המשכנתא הרובצת על הדירה בהוראת קבע כפי שעשה זאת עד היום, הבעל. התשלום עבור המשכנתא ייעשה מתוך הסכם המזונות הנקוב לעיל בסעיף 4א.." ואכן, בחקירת הנגדית (כמו גם בשימוע), הודתה התובעת כי כאשר תשלום המשכנתא הסתיים, הסכום החודשי שהעביר לה המנוח כמזונות לילדים ירד ל-6,000 ₪.

...

כאמור מהתמונות והסרטונים שצורפו לבית הדין, לא מצאנו ולו גם תמונה אחת של התובעת והמנוח בתמונה זוגית - בנפרד מהמשפחה.

גם בעניין זה עולה השאלה – כיצד המנוח לא שיתף את בת זוגו (כטענתה) בדבר מחלתו? וכי בני זוג החיים יחד כזוג לכל דבר לא יודעים דבר אחד ממחלתו של השני? וכי ניתן להסתיר מחלה כזו מבן/בת הזוג, אם אכן חיו יחד בזוגיות ובשיתוף מלא?! נראה לנו כי התשובה גם לכך שלילית.

סוף דבר: מכל האמור לעיל – התובעת לא הרימה האת הנטל כי הייתה ידועה בציבור של המנוח, והתביעה נדחית.