זכאות בעלי מניות לתבוע נזקים עקב קריסת חברה

כוח התביעה בגין היתנהלות של נושה משרדה שגרמה נזק לחברה (כגון פעולות בנגוד עניינים) היא תביעה של החברה, ולא עומדת לבעל המניות זכות תביעה ישירה.

יוער בהקשר זה כי עצם העובדה שהתובעים אינם מתייחסים אל עצמם כבעלי מניות במסגרת התביעה, אינה פוטרת אותם משקולי המדיניות העומדים ביסוד ההלכה לפיה אין בידי בעלי המניות עילת תביעה עצמאית בגין ניזקי החברה.

  ניהול החברה בדרכי תרמית הוא מושג רחב מספיק כדי לכלול מקרים נוספים על זה הנפוץ של המשך ניהול החברה וצבירת חובות בעוד החברה קורסת בידיעה שלא יהיה ביכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה.

...

בסיכום הדברים, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש לקיומה של תרמית או לקיומם של מצגי שווא שקריים, ועל כן דין התביעה להידחות.

סוף דבר – התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך כולל של 80,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 220,000 ש"ח. חיוב זה חל על התובעים יחד ולחוד.

נטען כי בשל דרישת הנתבעים לביטול החוזה וההליך המשפטי שננקט על ידי הנתבעים – ירדו השקעות התובעת לטמיון, מצבה הכלכלי היתדרדר עד שבסופו של יום קרסה החברה, ולא נותרה עוד אפשרות לקיים את החוזה.

משכך, הודיעה התובעת לבית המשפט המחוזי כי היא מסכימה לביטול החוזה, תוך שהיא שומרת על זכויותיה לידרוש מהנתבעים להשיב לה את מלוא הכספים שקבלו ממנה (וכן פיצוי בגין נזקיה).

ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית, ואכן הצדדים הגישו תצהיריהם: התובעת הגישה תצהירים של מר אלכס קפלן (בעל מניות בתובעת) ומר משה ויסמן (מנהל התובעת).

תקנה 71(א) קובעת כי כתב טענות יכיל את "הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל דין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן". אף תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 קובעות הסדר דומה, ובסעיף 11(3) לתקנות נקבע כי כתב התביעה יפרט את "תמצית העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה, ומתי נולדה". אף לפי פסיקה עקבית של בתי המשפט, על ערכאותיהם השונות, נקבע כי די בפירוט העובדות המהותיות בכתב התביעה, וכי לא מוטלת על התובע החובה לפרט את מכלול הראיות הדרושות להוכחתן.

...

החריג היחיד למסקנה זו הוא הנטען בסעיף 36 לתצהירו של מר משה וייסמן.

בכפוף להבהרה זו של התובעת, לא מצאתי בטענות המצהירים משום הרחבה או שינוי חזית, ועל כן אני דוחה את הבקשה להורות על מחיקת סעיפים מתוך תצהיריהם של מר קפלן ושל מר וייסמן.

לטענת המערערות, קביעתו של בית משפט קמא כי הנזק בגין קריסת החברות הוא נזק שנטען בשם צדדים שלישיים, הובילה לסילוק שגוי של התביעה נגד רואי החשבון, שכן עילת התביעה נגד רואי החשבון נתונה לחברות מכוח האחריות המוטלת עליהם מכוח הדין כלפי החברה.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה אציין תחילה כי בשלבים הראשונים שלאחר הגשת העירעור דנן, כונס הנכסים הרישמי (להלן: הכנ"ר) הגיש בקשה להצטרף להליך במעמד של ידיד בית משפט, ובהמשך לכך הגיש עמדה מטעמו במספר סוגיות, שעיקרן אחריות נושאי משרה ותחולת כלל שיקול הדעת העיסקי בחברות המצויות ב"אזור חידלות פרעון"; מעמדו של בעל תפקיד לתבוע בשם החברה והאפשרות להמחות זכויות לבעל התפקיד; וסוגיית חובת הזהירות והאמונים של נושאי משרה בחברות בעלות מבנה שליטה פירמידלי.

במישור הדיוני, בעל מניות המעוניין להגיש תביעה נגד דירקטורים בחברה, נידרש לעשות כן בדרך של תביעה נגזרת, על התנאים הכרוכים בכך.

...

ע"א 7829/18 (עניין בטר פלייס) – הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת הטענה בדבר אי הפעלת שיקול דעת עצמאי, ויתאפשר למערערות להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה בנקודות הרלוונטיות (כמפורט בפסקאות 53-51 ו-60 לעיל), וזאת בתוך 30 יום מיום מתן פסק דיננו.

ע"א 3860/19 (עניין רוביקון) – הערעור מתקבל, במובן זה שההחלטה לסלק על הסף את תביעת המערערות נגד המשיבה - מבוטלת, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי.

סוף דבר, ששני הערעורים מתקבלים כאמור לעיל.

בתביעה זו נתבע שליט לשלם לחברה סך של 15,441,518 ₪ בגין אחריותו לאירועים שהובילו לקריסת החברה, ובהתאם לסעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (בנוסחה דאז).

כספים אלו המתוארים בכתב התביעה שבפניי הם אותם הכספים שנתבעו משליט בתביעה שהוגשה נגדו (וראו לשם הדוגמא בלבד סעיפים 16, 23-20 לכתב התביעה נגד שליט; ראו גם סעיף 3 להחלטת בית המשפט של הפרוק מיום 13.10.2020 בגדרי הליך הפרוק, שם צוין כי במסגרת תביעה שהגישו המנהלים המיוחדים כנגד שליט, "נטען כי יש לחייבו להשיב לחברה סך של 15,441,518 ₪ (ת"א 35006-01-20). נטען כי חלק ניכר מכספים אלו הועבר על-ידי בעל השליטה לחברת Kona הנתונה גם היא לשליטתו (חברת Kona האנגלית היא בבעלותה המלאה של חברת Kona Holdings Ltd. (להלן: "Kona Holdings"), הרשומה באי ג'רזי, ובעל השליטה מחזיק ב-90% ממניותיה)" (ההדגשות במקור).

על כך מלמדת לשון ההסכם, לפיה לא שימרה לעצמה החברה את הזכות לתבוע מעוולים נוספים בגין הנזק הנ"ל. וכך נכתב בסעיף 2 להסכם הפשרה – "[...] עלה בידי הצדדים להגיע לידי הסכמה לפיה, כנגד סילוק כל טענות ותביעות המנהלים המיוחדים והחברות כנגד הנתבע [שליט – ט.ל.מ.], הכספים המצויים בחשבון Kona [...], יועברו במלואם [...] לחשבון שעליו יורו המנהלים המיוחדים, לטובת קופות הפרוק של החברות". ובהמשך בסעיף 8 – "עם תשלום [...], לא יהיו למנהלים המיוחדים ו/או לחברות ו/או למי מטעמן טענות כלשהן כנגד הנתבע בגין החברות ובגין היתנהלותו של הנתבע במסגרת החברות, ובכלל זה בגין הטענות שפורטו במסגרת התביעה ובגין החוב הנתבע בגין אח"מ ולרבות טענות לפי סעיפים 373-374 לפקודת החברות [...], ותשלום [...], יהווה סילוק סופי ומוחלט של טענות המנהלים המיוחדים ו/או החברות ו/או מי מטעמן כלפי הנתבע. מובהר, כי הוויתור יחול גם כלפי מצפן אחזקות בע"מ, חברות קונה [Kona – ט.ל.מ.], נושאי משרה בכל אחת מחברות אלו, אישתו של הנתבע [...], וכל מי מטעמם". ואמנם, הסכם הפשרה מסלק טענות כנגד שליט, רעייתו וחברות בבעלותו, ולא מציין מפורשות כי בכך נסתתמו טענות החברה.

...

ראו דברים דומים בעניין קסלמן (פס' 62) – "צודק הבנק כאשר טען שאין להניח כי צד סביר להסכם יסכים לפשרה לפיה הוא ישלם את רוב רובו של הנזק כדי להימנע מלהיתבע בגין יתרת הנזק ולאחר זמן מה מוצא עצמו נתבע שוב בגין אותה יתרת נזק [...]. די בכך כדי להגיע למסקנה כי יש בהגשת כתב התביעה נגד קסלמן כדי להפר את הסכם הפשרה או לכל הפחות מהווה מעשה המנוגד להסכם הפשרה ואין להתירו". זאת ועוד ובאותו עניין – שליט, כך יש להניח, וככל שייתבע על ידי הנתבעים, יבקש להגיש הודעת צד ד' כנגד החברה ומפרקיה, אשר התחייבו מולו כי חשיפתו בגין נזקו לחברה מוצתה (סעיף 8 להסכם הפשרה).

מסקנתי המתחייבת היא כי גם בהתאם לסעיף 55 לחוק החוזים אין לאפשר הגשת תביעה נוספת כנגד הנתבעים כאן.

לסיום אני מורה איפוא מהטעמים הנ"ל על קבלת הבקשות וסילוק התביעה כנגד הנתבעים על הסף.

הנתבע עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית המלאכותית הנפרדת של הנתבעת כדי להיתחמק מהדין, ולכן ניתן לייחס לנתבע כבעל המניות, את חובות הנתבעת בהתאם לשני המקרים הקבועים בסעיף 6(א) לחוק החברות: שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה "כדי להונות או לקפח נושה של החברה, וכן "תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". הטלת אחריות אישית והרמת מסך ההיתאגדות הם שני מסלולים משפטיים המובילים לאותה תוצאה: חיובו של הנתבע בגין נזקים שגרם לתובעת.

אם תתקבלנה טענות התובעת, על בעלי מניותיה לתבוע בתביעה נגזרת את מינהלי התובעת בגין הנזק של מיליוני דולרים שהסבו לה, בגין התקשרותן עם הספק הקבוע שלהן, גרפטק, בעיסקה הכוללת התחייבות לרכישת מאות טונות במחיר קבוע לחמש שנים, במחיר המגיע לכדי פי שניים ושלושה ממחיר השוק.

נפנה עתה לבחון אם הוכיחה התובעת כי היא זכאית לסעד כנגד הנתבע בעילה חוזית, נזיקית או לסעד של הרמת מסך, מכוח סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

למה לא הראית לנו שזה מה שקרה? לא נתבקשתי להראות אבל אני, העובדה היא העובדה שהחברה קרסה, הכל כל הכספים האלה, כל התקבולים שהחברה קיבלה מחוד ומלקוחות אחרים ניכנסו לתוך החובות ולתוך המערבולת שהחברה נכנסה אליה מכל מיני סיבות.

...

אף שהנתבע לא הוכיח מה נעשה בכל כספי התמורה, הרי שלא ניתן לשלול את גרסתו כי עסקאות הפסד הביאו לסחרור שגרם בסופו של דבר, לקריסת החברה הנתבעת.

איני מתעלמת כלל ועיקר מהתנהלותו המרמתית של הנתבע, בזיוף המסמכים שנועדו להציג מצג שווא בפני התובעת כי העניינים בטיפול, כי הסחורה בדרך, התנהלות שנועדה "למשוך זמן". התנהלות זו חמורה ביותר, ואולם, איני שותפה לדעתה של התובעת כי התנהלות זו מעידה על כוונה להונות את התובעת כבר בעת כריתת העסקה, בבחינת "סוף דבר מעיד על ראשיתו". התנהלות זו נעשתה לאחר צניחת המחירים, ומשהוברר לנתבע כי אפסו הסיכויים להציל את העסקה, ואין בה להעיד על כוונת מרמה או הונאה בעת ההתקשרות.

סוף דבר, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.