זכאות אלמנה לקצבת שאירים: תנאים ומגבלות

ביום 25.10.10 או בסמוך לכך שוחרר המנוח ממעצר בתנאים מגבילים ובכללם מעצר בית מלא למשך 30 ימים.

] משאלה פני הדברים - והמשכורת שולמה למנוח, בהתאם להוראות החוק, הן בתקופת השעייתו והן לאחריה, ומשהתובעת לא השכילה להוכיח כי היא זכאית לתשלומים נוספים - אנו דוחים את התביעה בעיניין זה. עגמת נפש בכתב התביעה, התובעת עתרה לפיצויים בגין עגמת נפש על יסוד "היתנהלותה של הנתבעת כלפי התובעת" ובהמשך היא חידדה כי היסוד לתביעתה בעיניין זה נעוץ בהתנהלות הנתבעת בעיניין מסירת מידע שגוי אודות קצבת השאירים המגיעה לה והצורך בניהול ההליך בתיק ק"ג 17622-04-16 וכן בעיניין היתעלמות מפניות התובעת בנושא הפרישי שכר.

הצגת סימולציה שגויה בפני אלמנה ותשלום בדיעבד קצבה העומדת בנגוד לסימולציה, מבלי שקדמה הבהרה כלשהיא לתובעת[footnoteRef:21], פוגעת בראש ובראשונה בתובעת המסתמכת על המדינה ופגעת גם באימון הציבור בשירות במדינה ובשרות הצבורי בכללותו.

...

משכך, אנו קובעים כי בהעדר ראיות, הנתבעת לא הוכיחה את טענות הקיזוז, ולפיכך אינה רשאית לקזז מקצבתה של התובעת דבר.

סוף דבר אשר על כן, התביעה להפרשי שכר נדחית.

[22: בשים לב כי התביעה נדחתה ברובה, לא מצאנו לפסוק לתובעת את מלוא הוצאותיה (אגרת המשפט והוצאות העדים).

הרקע וההליך ביום 27.7.14 הגישה התובעת תביעה לביה"ד כנגד החלטת הנתבע מ-23.2.14, הדוחה תביעתה לקיצבת שאירים, עפ"י סעיף 238 לחוק הבטל"א. טוענת התובעת, כי הנה אלמנתו של המנוח פרביקוב מיכאל, ת.ז. 327396958, שנפטר ביום 1.2.14 ("המנוח").

הנתבע בהגנתו עתר לדחיית התביעה תוך שטען, כי משהתובעת חיה בנפרד מהמנוח, כאמור בתנאי סעיף 238 לחוק ולא היתה זכאית למזונות – בדין נדחתה תביעתה.

צו ההגנה לא הוגש, אך מגז"ד בעיניינו של המנוח עולה, כי המנוח שהה "תקופה ארוכה בתנאים מגבילים" (במעצר בית באשקלון באזיקים אלקטרוניים) והוטל עליו עונש מאסר על תנאי.

אין לשכוח כי המנוח כלל לא היה במאסר (מכל מקום, לא הוכח כזה, אלא, ההפך, כעולה מגז"ד) ולא הוכח עד מתי היה במעצר – כשהתובעת אינה מצביעה על עובדה אחת במהלך השנים (לטעמנו, בערך ולכאורה ממחצית 2008 ועד 2.2014) – שיש בה להצביע על יחסי זוגיות ביניהם! תכליתה של הקיצבה הוא ביטולו של "מחסור כלכלי" ותנאיה ברורים.

...

אין לשכוח כי המנוח כלל לא היה במאסר (מכל מקום, לא הוכח כזה, אלא, ההפך, כעולה מגז"ד) ולא הוכח עד מתי היה במעצר – כשהתובעת אינה מצביעה על עובדה אחת במהלך השנים (לטעמנו, בערך ולכאורה ממחצית 2008 ועד 2.2014) – שיש בה להצביע על יחסי זוגיות ביניהם! תכליתה של הקיצבה הוא ביטולו של "מחסור כלכלי" ותנאיה ברורים.

איננו מקבלים טענת התובעת בהקשר ל"אשה הנוספת" – שהרי, הנתבע טען כל העת שלא זו עילת הדחייה (ודי אם נזכיר "ההפתעה" של ב"כ הנתבע בדיון הראשון, הודעותיו ולפיהן, נדחתה התביעה של "האישה הנוספת" עפ"י תקנה 8, אך אין קשר בין זה לעילת הדחייה כאן).

סיכום לאחר ששקלנו כל שהוּנח בפנינו (ושלא הובא בפנינו) – ומשלא סתרה התובעת כלל האמור במכתב הדחייה ומשלא הוכיחה כי נתקיימו בה התנאים שבסעיף 238 לחוק, ואף לא הצדקה להפרדות, כשלטענתה ביקשה עוד אז להתגרש – אין לנו אלא לדחות התביעה.

מטיעוני המוסד לפנינו עולה כי הוציא הנחיות מפורטות ב"תדריך שארים", ובו נקבע כי בכל הנוגע לקיצבת שארים "אין לבחון תושבות של אלמן/ה, הם יכולים להיות זכאים לקיצבת שאירים בכפוף לתנאים גם אם אינם תושבי ישראל ובילבד ששוהים כחוק בישראל". לפיכך ההנחיה קובעת כי ככל שמתקיים תנאי היסוד שלפיו המבוטח שמכוחו משולמת קצבת השארים היה תושב ישראל בעת שנפטר "יש לשלם קצבה במשך שלושה חודשים על פי הוראת החוק". כדי להיות זכאי להמשך תשלום מעבר לשלושה חודשים יש למלא אחר תנאים נוספים, שהרלוונטיים לענייניה של התובעת מפורטים תחת הכותרת תנאי לזכאות ללא הגבלת זמן לאלמנה (פרק 2.1.2 בסעיף א) והם: שהמנוח צבר תקופת ביטוח של 144 חודשים - שהיא על פי המוסד ארוכה יחסית לחלופות השונות שבסעיפים 246 ו – 253 לחוק - ושהאלמנה היא בגיל 50 שנה ומעלה בצאתה לחו"ל. לטענת התובעת נפל פגם בהפעלת שיקול הדעת של המוסד ולכן דין ההחלטה להתבטל.

...

לאחר בחינה מחודשת של תביעת התובעת הודיע המוסד כי תביעת התובעת נדחית בהתאם לסעיף 324(א) לחוק והנוהל שהותקן על פיו, שלפיו הגמלה תאושר לאלמנה שאינה תושבת ישראל בתנאי שמלאו לה חמישים שנה בעת יציאתה מישראל.

סוף דבר: על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה ובמובן זה שעניינה של התובעת יושב לפתחו של פקיד התביעות על מנת שתנתן לתובעת זכות טיעון ועל מנת שיערוך בדיקה פרטנית של נסיבותיה האישיות ויקבע האם הן מצדיקות סטייה מהנהלים שקבע.

בנסיבות העניין, קרי קבלת התביעה בחלקה, דעתי היא כי נכון יהיה שכל צד יישא בהוצאותיו וכך אני מורה.

הינה כי כן, סעיף 296 המגביל את הזכאות למפרע מבטא עיקרון מקובל בתחום החקיקה הסוציאלית, אשר המחוקק בחר לעגנו – באדרת זו או אחרת – מתוך תפיסה כי הגימלאות נועדו בראש ובראשונה ליתן מענה למצוקות ההווה, ולא לביטוייה של המצוקה בעבר, וכן כחלק מאיזון כולל נוכח הרחבת הגישה לזכות הסוציאלית בממדי זכאות נוספים, ובעניינינו פתיחת פתח להגשת תביעה חרף חלוף הזמן וללא סיוגה בטענת היתיישנות.

במקרה אחר, הוא עב"ל (ארצי) 48273-04-13 יוספה יניב – המל"ל (22.9.14), נדונה שאלת זכאות אלמנה לתשלום קצבת שאירים באופן רטרואקטיבי, כיוון שהאלמנה טענה כי בעלה המנוח עסק בעבודה שהיתה כרוכה בשמירה על סודיות, ולכן, רק בחלוף שנים לאחר מותו, נודע לה כי נחשף לקרינה מסוכנת וכי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין פטירתו.

...

בקביעה עובדתית זו לא מצאנו מקום להתערב בשים לב למדיניות המרוסנת של ערכאת הערעור בסוגיות מסוג זה. מעבר לכך, קביעה זו עולה בקנה אחד עם האמור בעדותו של המערער עצמו, ממנה עולה כי בשלב הראשוני לא סיפר לרופאיו על טיב עיסוקו והיותו כרוך לחשיפה לאור אולטרה-סגול, אלא רק בשלב מאוחר שמועדו לא ברור ביחס לאבחון השגוי.

אין בידינו לקבל את הטענה – המתעלמת מחלוקת נטלי השכנוע – שעל המוסד הנטל להוכיח שגילוי מלא היה מונע את האבחון השגוי.

סוף דבר- לאור האמור, דין הערעור להידחות.

בעניינינו הנתבעת 1 זכאית לקבל קצבת שארים ולכן עונה להגדרה "עמית". "שאיר" לפי ס' 1 לתקנון קרן הפנסיה הינו אלמן, יתום והורה.

) זכויות מלבר-עזבון מקורן בחוזה לטובת צד שלישי, שקובע תנאי.

כעת, משנקבע כי הנתבעת 1 הינה "שאירה" וזכאית, בין השאר גם מכוח הגדרת זו לקבלת הכספים, נשאלת השאלה, האם יש להגביל את הנתבעת 1 מלעשות שימוש כזה או אחר בכספיה, או להורות על עיקולם לטובת הנתבעת 2? התשובה לדעתנו שלילית.

...

תחילה, מצאנו כי כספי קופת הגמל לתגמולים אינם באים בגדר עיזבון המנוח, וזאת עפ"י סעיף 147 לחוק הירושה.

מסקנה זו מתבקשת כאמור גם מתכליתו של הסעיף, היא התכלית הסוציאלית.

סוף דבר: אשר על כן ובהינתן כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: הנתבעת 1 הנה שאירה של המנוח ונוכח מעמדה זה, הנה זכאית לקבלת הכספים (בהתאם לדרישה כפי שמנחה התקנון) ולעשות בהם כחפצה, בין השאר היא רשאית להעביר את הכספים לסגירת חובות כפי שהיא מצהירה.