13(12 Supp);
Goodin, The relationship of MS to physical trauma and psychological stress, Neurology 1999, 52: 1737-45;
לעניין לחץ נפשי והאפשרות שיגרום למחלה- ביהמ"ש העליון מפי השופט ברק ובהסכמת שאר חברי ההרכב, קבע בזמנו בכל הקשור למחלת הטרשת הנפוצה, ברע"א 7207/01 נחום לייזר נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון, קצין התגמולים, כדלהלן:
"השאלה המרכזית שנדונה בפני הערכאה הראשונה וועדת הערר הייתה שאלת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השרות הנטענים ובין מחלת הטרשת הנפוצה. בהקשר זה, במישור העובדתי, אומצה חוות-דעתו של המומחה פרופ' שדה שלפיה האטיולוגיה של מחלת הטרשת הנפוצה אינה ידועה כמו גם גורמים חצוניים המובילים לפריצתה. בית-המשפט המחוזי וועדת הערר קבעו למעשה כי חוות-דעת זו של המומחה מטעם המשיב לא נסתרה על ידי המערער והמומחה מטעמו באופן שיש בו כדי לעמוד בנטל ההוכחה לקיומה של אסכולה רפואית או ברמת ההוכחה הנדרשת בתביעה על-פי חוק התגמולים, והתומכת בטענתו לעניין הקשר הסיבתי בין תנאי השרות ובין פריצת המחלה או החמרתה, אם ברמה הרפואית העקרונית ואם במישור הקונקרטי.....ממילא אין מקום להתערבותנו בה בנסיבות המקרה. כך, הן לגבי אפשרות הגרימה של המחלה וכך גם לגבי החמרתה".
באותו כיוון נציין שדו"ח הועדה של האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה מ-1999 ו-2003 קבע שאין מידע מספיק המצביע על קשר בין דחק נפשי ובין טרשת נפוצה במידת בטחון רפואי; או בלשון הועדה:
“On the basis of several Class 2 studies, the relationship between antecedent stress and either MS onset or MS exacerbation is considered possible/ Nevertheless, as outlined above ,the existing Class 2 studies on this relationship have important limitations, and at present, the prospective data is insufficient to establish any such relationship with reasonable medical certainty”.
בע.א. 192/85 שלמה שוקרון נ' מ"י, פ"ד נו' (5) 321 נקבע (בסע' 8 לפסה"ד) המבחן הבא שיש להפעילו כדי לקבוע האם שהוי בטיפול גרם או לא גרם להחמרת מחלה: "ודוק: כאשר הטיפול הרפואי שניתן לחייל אינו חורג מן הרגיל והמקובל - ובכל-זאת נגרמה או הוחמרה מחלתו של המטופל - אין מתקיימת בהכרח זיקה סיבתית בין השרות הצבאי לבין הנכות. ברם, מקום שהטיפול הרפואי, שניתן לאדם בתקופת שרותו הצבאי, סטה מ'כללי האמנות הרפואית', ומקום בו בשל סטייה זו נגרמה או הוחמרה מחלתו של החייל - נקשר הקשר הסיבתי הדרוש. ומן הכלל אל המקרה שלפנינו: אם נגיע לכלל מסקנה, כי המערער לא אובחן כיאות, ולא טופל כראוי, בתקופת שרותו הצבאי, וכי עקב מחדלים אלה הוחמרה מחלתו - תסלל הדרך לקביעה, כי נתקיים קשר סיבתי בין שרותו הצבאי של המערער לבין החמרת מחלתו".
בע.א. 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט פ"ד מד' (3) 646, 654 נקבע (בסעיף 11 לפסה"ד) כדלהלן: "'המוציא מחברו עליו הראיה' הנו כלל בסיסי בדין האזרחי, ובאופן רגיל מוטל על התובע בתביעה אזרחית גם נטל השיכנוע וגם נטל הבאת הראיות, אלא אם כן נקבעת בחוק חזקה הפוכה (ראה: א. הרנון דיני ראיות, חלק ראשון (הוצאת דפוס אקדמי, תש"ל), עמ' 189). על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוצאליים", לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים".
...
רקע
לפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 2.11.14 בה דחה המשיב את תביעת המערער להכרה כנכה תוך שקבע "לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך הצבאי לבין מחלת טרשת נפוצה בה לקית. החלטתי התקבלה על בסיס החומר העובדתי והרפואי שעמד בפניי ולרבות חוות הדעת מיום 21.9.14 של ד"ר אורן כהן".
להלן כמה עובדות באשר למערער:
המערער יליד 6.11.88;
הוא התגייס לצה"ל ביום 19.3.07 והשתחרר ביום 21.3.10.
נציין כי המערער העלה בכתב טענותיו , למעשה, 3 טענות עיקריות שלדעתו (או דעת יועציו) גרמו למחלתו [אף כי בסופו של דבר התרכז בטענה השלישית]:
תנאי שירות חריגים שכללו מאמץ, מתח, וחוסר שינה;
החבלה בברכיים;
התקפי טשטוש הראייה ואי בדיקה יסודית שלהם בעת שהתלונן המערער לגביהם הובילו לכך שהמערער לא טופל כבר משנת 2008, דבר אשר לדעת המערער ויועציו גרם לו למצב בלתי הפיך;
את שתי הטענות הראשונות אנו דוחים כבר בשלב זה ומקבלים בעניין זה את חוות דעתו של ד"ר אורן כהן [המומחה מטעם המשיב ]ש"לא הוכח קשר בין חבלה פריפרית לטרשת נפוצה ואין כל אסכולה רפואית הטוענת לקשר כזה".
מכל מקום ניתן לומר לאור כל האמור לעיל שהמערער לא עמד בנטל שנקבע בפסק דין שוקרון שלפיו הטיפול הרפואי, שניתן למערער בתקופת שירותו הצבאי, סטה מ'כללי האמנות הרפואית', ובשל סטייה זו נגרמה או הוחמרה מחלתו של החייל .ד"ר כהן כתב בחוות דעתו ואף בפרט זה לא נסתר שגם אם היה מקבל טיפול מוקדם לא הייתה נעצרת מחלתו שכן אין למנוע את התקדמות המחלה משלב של REMITTING RELAPSING DISEASE לשלב של SECONDARY PROGRESSIVE DISEASE .
לאור כל האמור לעיל, הננו קובעים שלא היה כל שיהוי או עיכוב באבחון מחלתו של המערער בשנת 2008.
לפיכך, הערעור נדחה בזה.
