זימון בטעות לקורס נהיגה שגוי והשלכותיו

ועוד באותו הקשר, סבורני כי חזקת המסירה צריכה לסגת כל אימת שמדובר בדברי דואר המכילים תוכן מהותי ביותר כגון הודעה בדבר זימון לקורס נהיגה מונעת, כאשר אי הישתתפות בקורס עלולה להביא לשלילת הרישיון, ובודאי שהודעה בדבר שלילת הרישיון, שלה השלכות מרחיקות לכת, לרבות לעניין הסיכון (הן לחיי אדם והן לרכוש) הכרוך בנהיגה בידי אדם שנימנע מלהתייצב לקורס נהיגה מונעת ובידי אדם שרישיונו שלול הוא.

בהקשר זה יוזכר, כי לפי סעיף 66 לפקודת התעבורה, מוטלת חובה על המשיב להודיע למשרד הרשוי, כי הבקשה לחידוש רישיון הנהיגה נשלחה אליו בטעות.

...

משום כך, אני קובע כי לא עלה בידי הנתבעת 2 להרים את הנטל הרובץ לפתחה כדי להראות כי הנתבע 1 היה מודע לשלילת רישיונו עובר לתאונה.

לפיכך, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל במלואה כנגד הנתבעת 2.

לכן, אני מורה על ביטול פסק הדין שניתן נגד הנתבע 1 בהיעדר הגנה.

גרימת תאונה במהלך נהיגה בזמן פסילת רישיון עלולה להיות בעלת השלכות דרמאטיות – חשיפה לכך שהנהג יאלץ לשאת מכיסו בנזקיו שלו ואף של ניזוקים אחרים ולכן הנהג חייב להיות מודע להתליית/פסילת רישיונו.

עוד נכתב, כי התובע נידרש לעבור קורס בהדרכה נכונה; הרישיון לא הופקד ובמועד התאונה מופיעה ההתליה הנ"ל. לתעודה צורף מיסמך מיום 18.8.15 בו נכתב כי לתובע הונפקה הודעת זימון לקורס יעודי בנהיגה נכונה ביום 24.2.13 תוך פרוט ארבע עבירות אותן ביצע ובתחתית המסמך נרשם, כי התובע סיים את ההדרכה ביום 19.5.15, קרי, לאחר מועד התאונה.

עוד יצוין כי ב"כ התובע הודיע לפרוטוקול במהלך דיון ההוכחות ביום 12.11.16, כי הדברים שהוא עצמו אמר בדיון ביום 12.4.16 מקורם בטעות בהמשך לדברי ב"כ הנתבעת באותו דיון, וכי התובע מעולם לא הצהיר שקיבל הודעה ממשרד הרשוי על הצורך לעשות את הקורס הראשון.

...

(ההדגשות שלי- א.פ) ברע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' בן נאג'י רחמים, פ"מ מו(3) 771, 774 (1992) התייחס בית המשפט העליון לעניין הידיעה על פסילת רישיון נהיגה וקבע כך: "קיומה של ידיעה יכול להיות מוסק מהודאה מפורשת של הנוגע בדבר או מעדותו הישירה של מי שהשמיע דבר נושא הידיעה באוזני הנאשם; אולם יכול גם שהיא תילמד מן המסקנה ההגיונית העולה מתוך מערכת הנסיבות העובדתית. מבחינה זו אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן הסמכות הכללית של בית המשפט להסיק דבר קיומה של ידיעה או דבר קיומה הסמוי של כוונה בלבו של העבריין, מתוך מכלול העובדות שהוכחו בבית המשפט. לשון אחר, ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה, אף אם הנאשם טוען כי לא ידע." בית המשפט העליון בע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ממו ז"ל (20.6.07)) דן בשאלה אם נשללה אחריותה של חברת הביטוח מכיוון שהנהג נהג ברכב בזמן פסילה, כלומר ללא רישיון, ונוכח הקביעה העובדתית שבזמן התאונה טרם הודע לנהג על שלילת רישיונו, נקבע בעמ' 4 לפסק הדין כדלקמן: "לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, המתבססת על לשונו של סעיף 67 לפקודת התעבורה, באין הודעה לנהג – אין לראות באחרון כמי שנוהג בזמן פסילה. אמנם, אין לתחום בגבולות קשיחים את אופני המסירה של הודעה לנהג על דבר פסילת רישיונו. כך, למשל, נפסק כי 'לא יכול להיות כל ספק כי מסירת הודעה על-ידי משרד הרישוי, ותהיה זו אף הודעה בעל פה, או הודעה דומה על ידי רשות משטרתית או פקיד של בית המשפט, הם בגדר מילוי היסוד של מתן 'הודעה' העולה מן האמור בסעיף 67 הנ"ל' ... הנה כי-כן, הודעה יכולה להיות בדרכים שונות, ובלבד שאמנם תהיה הודעה...." (ההדגשות שלי- א.פ).

משלא עשה כן, דין טענותיו נגד דרך הרישום בתעודות להידחות.

לסיום שוכנעתי כי התובע לא ידע בעת התאונה על התלית רישיונו ולפיכך פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת הייתה בתוקף והיא חבה בפיצוי התובע בגין נזקיו ככל שיוכחו.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות הליך זה בסך של 5,000 ש"ח. התיק נקבע לקדם משפט ליום 11.5.17 שעה 9:30.

נקבע כי צירוף נתוני 2003 למכרז לא יצר התחייבות לזימון כל הנהגים החייבים בקורסים; כי לא הוכח שלפני פירסום המיכרז נשלחו זימונים לכל הנהגים ונאכפה התייצבותם; וכי "[המועצה] היא שזימנה לקורסי החובה עד למכרז וידעה את המצב העובדתי". באשר להתליית הרישיונות, ציין בית המשפט כי סנקציה זו רלוואנטית רק לקורסי הנהיגה הנכונה ולא לקורסי הרענון, וכי בתקופת ההיתקשרות הראשונה ממילא התייצב לקורסי הנהיגה הנכונה מספר נהגים גבוה מההערכה שצוינה במיכרז.

בהקשר זה קבע בית המשפט כי "לא נכון היה להציג במיכרז את נתוני שנת 2003 כאינדיקציה למספר התלמידים שיגיעו לקורס [...] הצגת דברים זו מטעה ומהוה הפרה של חובת תום הלב". בקביעתו זו שגה בית המשפט קמא שכן, כפי שפורט לעיל, נוסח השינוי בתקנות הונח על שולחן ועדת הכלכלה רק ביום 25.8.2005 – דהיינו, כששה חודשים לאחר פירסום המיכרז ולמעלה מחודשיים לאחר מסירת הודעת הזכייה למועצה, והמועצה לא הוכיחה שהשינוי התגבש טרם פירסום המיכרז.

המשרד סבור אמנם כי המכון הארצי מהוה "חלק" מן המועצה, אך דומה כי אף הוא אינו חולק על כך שהמועצה והמכון הארצי אינם היינו הך. בנסיבות אלו, ובהנתן עמימותה של ההזמנה ושליחתה לגוף שונה מזה שכלפיו יש לקיים את חובת הגילוי, הסיכוי שהגורם הרלוואנטי במועצה ייחשף להזמנה ויבין ממנה את השלכותיו של השינוי המוצע בתקנות התעבורה, הוא נמוך עד לא קיים.

...

מסקנה כזו לא מצאתי – לא בפסק דינו של בית המשפט קמא ולא בחוות הדעת של הנשיאה.

סוף דבר, לו נשמעה דעתי, היינו מקבלים את ערעור המשרד ודוחים את הערעור שכנגד שהגישה המועצה.

העולה מן המקובץ מלמד שההבחנה שאותה מבקש חברי, השופט ג' קרא, לעשות, בין אי-הגילוי כאן, שלא גרם כשלעצמו נזק כביכול, לבין התיקון בתקנות, שאין בצידו עילה לפיצויים – איננה מקובלת עלי.

בעקבות תשלום הקנס, קיבל המבקש ביום 3.3.2019 זימון לקורס נהיגה נכונה, בו הופיעה העבירה.

נימוקי הבקשה המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה "משפטית רוחבית בעלת השלכה רחבה הנוגעת לפרשנות משפטית של סוגיה מאזנת בין כלל סופיות הדיון לכלל צדק משפטי מהותי". לדידו, הסוגיה נוגעת לציבור רחב החשוף לשגיאות בתום לב של צדדים שלישיים, שיש בהן כדי להסב נזק בלתי הפיך לציבור.

...

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ח' טרסי) מיום 8.1.2020 בעפ"ת 32326-04-19, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לתעבורה פתח-תקווה לדחות את בקשתו של המערער להארכת מועד להישפט (כב' השופטת א' וישקין) בהמ"ש 10888-03-19.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם עובד חברת דואר ישראל, צוינו פרטיהם ומסלולם של שלושה דברי דואר שנשלחו לכתובתו של הנהג, הכוללים זימון לקורס ייעודי והודעה בדבר התליית הרישיון.

בתשובתם לערעור מטעם מנורה, טענו המשיבים, בתמצית, כי אין מקום לייחס לנהג ידיעה קונסטרוקטיבית אודות התליית הרישיון; כי מנורה צרפה אסופה של דברי דואר לא רלוואנטיים, המתייחסים לקורסי ריענון נהיגה, תוך שנמנעה מהצגת דבר הדואר הרלוואנטי בעיניין התליית הרישיון; וכי אין בתעוד שהגישה כדי להעיד על מסירת הודעת ההתליה לנהג עובר למועד התאונה.

בהקשר זה הודגש כי לנוכח ההשלכות הקשות הכרוכות בשלילת כסוי בטוחי, נקבעה זה מכבר דרישה להוכחת מתן הודעה של ממש אודות הפסילה; וכי הודעה כאמור יכולה להימסר באמצעות המצאה כדין של הודעה כתובה, היוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעה על תוכן המסמך.

לעמדתה, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שגויה בדבר משלוח דברי הדואר, וזאת על סמך "טענות ו/או קביעות עובדתיות חדשות" ותוך היתעלמות מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים.

...

לעומתו, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה לפיה אין מקום להימנע מהחלת חזקה זו בנסיבות דנן, ובהתאם לכך "לא על המבטחת [מנורה – י' כ'] היה הנטל להוכיח את נסיבות אי-דרישת דבר הדואר הרשום, אלא על הנהג". מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי.

על רקע האמור, ובדומה לכלל שנזכר לעיל – אין מקום, לעמדתי, לסטות מהסכמות עובדתיות אליהן הגיעו הצדדים, למעט במקרים חריגים שבחריגים, ויש להיזהר אף יותר מקום בו מדובר בערכאת ערעור.

לעמדת בית המשפט המחוזי, שהינה, כאמור, מקובלת עלי – משעה שנשלחה הודעת ההתליה בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 550(א) לתקנות, יש מקום להחיל את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות, ולבחון האם עלה בידו של הנהג להפריך את החזקה, בהתאם לאמור בסיפא של תקנה זו. האם עלה בידו של הנהג להפריך את חזקת המסירה? בית משפט השלום התרשם באופן ישיר מעדותו של הנהג, וקיבל את גרסתו לפיה לא היה מודע להתליית הרישיון במועד האירוע.