במסגרת ההיתנגדות טען התובע כי "מי שחייב לזוכה הוא המשכיר, ולא אני, ואני לעולם לא הייתי רשום בערייה כמחזיק של החנות. ייתכן ושלא בידיעתי רשם המשכיר את החנות על שמי." התובע המשיך וכתב כי החזיק בחנות רק כמחצית השנה, במהלכה שילם את תשלומי הארנונה, וכי לאחר מכן השיב את המושכר לידי המשכיר.
מטעם התובע העיד, בנוסף לתובע עצמו, גם מר יוסף עמר, אשר החזיק באחת החנויות הסמוכות, והעיד שהוא מכיר את כל בעלי החנויות בבניין, וכי הוא זוכר שהתובע החזיק בחנות רק זמן קצר.
"
בע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עריית ראשון לציון (9.2.03) נבחנה השאלה מיהם המחזיקים לצורך החיוב בארנונה ביחס למרכז מגורים למבוגרים, ונקבע (על ידי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי על הדיירים ביחידות הדיור ולא על הבעלים של הנכס, לשאת בתשלום הארנונה:
"בהנתן קיומם של מספר מחזיקים מקטגוריות שונות, הרי שההלכה היא, כי חובת התשלום תחול על מי מביניהם שיחסית לאחרים הנו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס."
וכן ר' בר"מ 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב,ביעור יתושים וסלוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין (16.3.08).
וכבר נפסק כי אף שלעירייה יש זכות לגבות את הארנונה ממי שרשום בספריה כמחזיק, אין משמעות הדבר שלאדם זה אין זכות תביעה כלפי אחרים:
"הכלל הנובע מהוראות סעיפים 326-325 לפקודת העיריות הוא, אמנם, כי כל אימת שלא נשלחה על ידי בעליו, או מחזיקו של נכס הודעה בכתב בדבר חדילתו מהחזקת הנכס – חייב הנישום לשאת בתשלום הארנונה בגין הנכס, וזאת גם במקרה שבו התברר כי היה בעלים, או מחזיק אחר בנכס בתקופה הרלבנטית, שכן תרופת הנישום במצבים מסוג זה היא במישור היחסים בינו לבין המחזיק בפועל." (בר"מ 8462/11 מנהל הארנונה בעריית הרצליה נ' מירב פלקון (12.8.14))
במערכת היחסים בין מי שחובו לשלם את הארנונה נובע מהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס לבין מי שחייב בתשלום בשל העובדה שלא מסר הודעת חדילה, יש לראות את ה"מחזיק" כחייב עקרי, ואת מי שחובו נובע מהיעדר הודעת חדילה כ"חייב משני":
"קבוצה נוספת של חייבים עקריים וחייבים מישניים קיימת כאשר מוטלת על אדם או גוף מסוימים חובת תשלום בלי שדבק בהם אשם כלשהוא, מתוך מטרה לתת מענה יעיל לצרכי הנושה או לשם הגנה על אינטרס צבורי אחר. עם זאת, החובה לפרוע את חובו של אחר אין משמעה בהכרח מתן פטור לאחראי לפי הדין הכללי, והדבר תלוי בפרשנו הדין הרלוואנטי... בגדרי קטגוריה זו יבואו גם המקרים שבהם החוק מחייב אדם בתשלום סכום כסף, אך להקלת הגביה מטיל את האחריות לתשלום גם על אדם נוסף. במקרים אלה משתמעת, בדרך כלל, כוונה שהראשון יהיה בגדר חייב עקרי ואילו חברו חייב משני בלבד. בהתאם לכך יזכה החייב המישני, אם נשא בתשלום, לשיפוי מהחייב העקרי, אך מובן שהדבר תלוי בפרשנות החוק הרלוואנטי." (דיני עשיית עושר, בעמ' 375)
הטלת חיוב על מי שחדל להחזיק בנכס לשלם לעירייה את תשלומי הארנונה נועדה להקל על גבייתם של תשלומים אלה (ר' בר"מ 1962/06 שלמה כהן נ' מנהלת הארנונה בעירית חיפה (16.10.06)), והיא דוגמא קלסית של קביעת אותם חייבים כחייבים מישניים, לעומת המחזיקים בפועל שהם החייבים העקריים.
...
מכל מקום, נוכח ההלכה הפסוקה, אני סבורה שעילתו של התובע נולדה ביום 19.3.20, עת ניתן פסק הדין בתביעה השנייה, במסגרתו חויב בתשלומי הארנונה בגין החנות.
אלא שכפי שציינתי לעיל, לא שוכנעתי שהשיהוי בהגשת התביעה הוא שגרם לנתבע נזק ראייתי, שכן כאמור, הנתבע לא טען שהמסמכים אינם ברשותו בשל חלוף הזמן, אלא שניטלו על ידי רשויות המס או נשרפו בשריפה.
לסיכום
התובע שכר החנות מיום 28.6.05 ועד ליום 28.6.06.