זיכרון דברים לא מחייב תביעה כספית נדחתה

בהקשר זה, אפנה פעם נוספת לדברי כב' השופט יצחק עמית בעיניין צופיוף: "בנסיבות אלה אין קושי מיוחד להסיק כי דחיית תביעתו של זבולון לרישום המקרקעין על שמו, אין משמעה בהכרח דחייה של תביעה לפצוי כספי. כאמור הדברים אף צויינו במפורש בסוף פסק הדין ואין בידי לקבל את טענתו של זבולון כי מדובר ב"סתירה פנימית" בפסק דינה של השופטת גרסטל" (עמ' 9).

עת נקבע כאמור בזכרון הדברים עליו חתם התובע, הרי שהאמור מחזק את המסקנה לפיה לאחר מתן פסק הדין שקבע כי התובע מנוע מלתבוע חלוקה שווה של החלקה המקורית, ידע או אמור היה לדעת התובע, כי באפשרותו לתבוע את הסעדים הכספיים הנובעים מכך לשיטתו, אלא שלא עשה כן אלא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

לאחר שנתתי דעתי לטעמים בגינם נדחתה התביעה, למספר הדיונים שהתקיימו ולכך שנוהל הליך שלם במסגרתו נשמעו ראיות והוגשו סיכומים, אני מחייבת את התובע לשלם הוצאות הנתבעים בסך של 40,000 ₪.

...

בעניין זה אפנה פעם נוספת לשנקבע בעניין אלטשולר, שם לאחר דחיית תביעת בעלים לסילוק יד מחמת התיישנות, הוגשה תביעה לתשלום שכר ראוי בגין שימוש במקרקעין, ונקבע כי התביעה נדחית מחמת מעשה בית דין ונוכח דחיית תביעת סילוק היד: "אמרתי שעילת התביעה השניה אינה זהה עם עילת התביעה הראשונה. ואולם פסק-הדין שיצא במשפט הראשון יכול לשמש יסוד להשתק פלוגתא גם בתביעה המבוססת על עילה אחרת. דחיית התביעה הראשונה כמוה כממצא שהתובע אינו רשאי לאכוף את זכותו על הנתבע. לשון אחרת, הנתבע נעשה חסין בפני תביעה להחזרת החזקה, והוא זכאי ליהנות מחזקת הנכס באין מפריע." ובהמשך: "שכר ראוי הוא בבחינת פיצוי על עיכוב החזקה. על כרחך אתה אומר, כי מקום שאין לבעל הנכס זכות אכיפה לחזקה, אין הוא זוכה לא בפיצוי על עיכוב החזקה ולא בשכר בעד השימוש בנכס על-ידי אחר. אין בידו להעניק לנתבע חזקה ממשית, שכן זו נשללה ממנו. זכות הבעלות שלו נעשתה ערטילאית. לא תועיל לו גם טענתו כי הנתבע משתמש בנכסו ללא רשות, כאמור בסעיף 472 למג'לה. אמנם רשות שימוש לא נתן, אך בית-המשפט דחה את תביעתו להוציא את חזקת הנכס מידי הנתבע ובכך הכיר בזכותו של זה להחזיק." בת"א (מחוזי י-ם) 9620/07 ארוינג מוסקוביץ' נ' חאלד אחמד חאמד חמדאללה (פורסם במאגרים) קבע בית המשפט כי: "המסקנה בענייננו היא - בלשון סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט – כי לא ניתן לומר שהנתבעים קיבלו מהתובע נכס שלא על פי זכות שבדין: אם משום שנוכח התיישנות התביעה להחזרת החזקה והפיכתה של זכות הבעלות של התובע לערטילאית, תש כוחו של התובע להעניק את החזקה לאחרים וממילא שגם הנתבעים לא קבלו ממנו דבר; אם משום שפסק הדין שדחה את תביעת סילוק היד מחמת התיישנות הכשיר את שימושם של הנתבעים במקרקעין והפכו לכזה הנעשה על-פי זכות שבדין." בית המשפט שם הבהיר, כי הלכת אלטשולר נותרה על כנה והפנה אליה: "עתירתו של התובע לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו מאי מימושן של תוכניות הבניה החלות על השטח, מבוססת אף היא על זכות הקניין שלו בשטח ועל הטענה, כי הנתבעים שללו זכות זו שלא כדין. והנה על פי הלכת אלטשולר, דחיית תביעתו של הבעלים להחזרת החזקה לרשותו מחמת התיישנות מעקרת את זכות הבעלות מתוכן ("זכות הבעלות שלו נותרה ערטילאית"), מחד גיסא, ונותנת גושפנקא משפטית לזכותו של המחזיק להחזיק ("הכיר בזכותו של זה להחזיק"; "משמש למערערים עילה לחזקת הנכס"), מאידך גיסא.

ואבהיר, אכן כטענת התובע עילת תביעה "חדשה" קמה כל עוד נמשכת הסגת הגבול, אלא ששעה שקבעתי כי ממילא מעת מתן פסק הדין החזיקו הנתבעים במקרקעין על פי זכות שבדין, הרי שהסגת גבול , ככל שהיתה, חדלה להתקיים ביום מתן פסק הדין ויחד עימה הזכאות לתשלום דמי שימוש ראויים ומשכך אני דוחה את תביעת התובע לתשלום דמי שימוש ראויים בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה.

בהינתן מכלול האמור, אני דוחה את התביעה.

התובענה וההליכים שבעקבותיה עניינו של פסק דין זה בתובענה כספית, אשר מצוין בה כי סכומה הוא 5,000,000 ש"ח לצרכי אגרה.

לדידו של התובע (בכתב תשובה שהגיש ב-2.8.18 – בעקבות קדם המשפט הראשון – ובהמשך הדרך) יש לראות בהודעות הטקסט בין הצדדים זכרון דברים מחייב וכן ההסכם בין הצדדים יכול להיכרת בעל-פה ואין הכרח שייחתם בקשר אליו מיסמך בכתב.

* בהמשך למצוין לעיל, ביום 30.4.17 כתב סמנכ"ל הנתבעת לתובע כי "אני מבקש שתעבור על הנייר בינינו ותדאג שהכל יהיה בפנים. כימעט כלום שם לא בפנים. כל נושא הבצוע, מחיר, שיטת המדידה, הפיתוח, מרפסת וכו', זכות סרוב, ההחלטות שלנו ביועצים ותכנון, הוצאות, ניהול ושיווק שלנו, סכום הפריסה, עבודה שלך ודמי הניהול שלך, הוצאות משפטיות, בקיצור שום דבר לא שם. מה שלא בפנים נא תחדד ותגיד לי" (סעיף 18.1 לכתב התביעה; סעיף 35 לכתב ההגנה).

סוף דבר השורה התחתונה של פסק דין זה היא כי התביעה נדחית.

...

שנית – גם בהינתן ההתכתבויות בין הצדדים, שעשויות לעלות כדי "אגד מסמכים" הנדרש להוכחת גמירת-דעת, הרי שבנסיבות העניין מקובלת עליי גרסת סמנכ"ל הנתבעת, שלפיה מדובר במסמך שלא ערוך לחתימה, ולא כולל את האישורים הנדרשים.

מכל המקובץ עולה כי ההתכתבויות בין התובע לנתבעת היו בגדר משא-ומתן מסחרי, שלא התגבש לכדי עסקה מחייבת בכלל, ובפרט לא הגיעו הצדדים להסכמות בנושא זהות משלם שכר-טרחתו של התובע, וממילא התובע לא הוכיח שהנתבעת התכוונה לשאת בתשלום זה. נהפוך הוא: מכלול ההתכתבויות מלמד כי הנתבעת סבורה כי הבעלים, שמיוצגים על ידי התובע והוא פנה לנתבעת בשמם, הם אלה שצריכים לשאת בתשלום האמור.

סוף דבר השורה התחתונה של פסק דין זה היא כי התביעה נדחית.

לפניי תביעה כספית על סך של 14,836 ₪, אשר תחילתה בתביעה על סכום קצוב לפי הוראת סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967.

ביום 30.12.2021 התקבלה ההיתנגדות תוך שבית המשפט קבע כי "הנתבע נחקר על גירסתו זו במהלך הדיון, וטענתו הבסיסית לא קרסה ולא נסתרה, כך שבפי הנתבע טענת העדר יריבות טובה למדי, ודאי לשלב דיוני זה, שבו די לנתבע להראות הגנה לכאורה ולא דחוקה". בית המשפט המליץ לתובע למחוק את תביעתו בנסיבות העניין והמלצה זו נדחתה.

כן טוען התובע כי האנטרס הצבורי מחייב קבלת התביעה, שכן אין להשלים עם מקרה בו נימנע הנתבע לבצע העברת בעלות ברכב שמכר, בנגוד להוראות הדין.

בנוסף, גירסתו העובדתית של הנתבע, לפיה הוא חתם עם מר רובינוב על זכרון דברים למכירת הרכב (זכרון הדברים הוצג בבית המשפט) ולפיה הרכב עבר לרשות מר רובינוב ביום 6.11.2019, לא נסתרה.

...

כאמור, עדות זו לא נסתרה ואני מקבלת אותה.

אלא שלגישתי לא רק שפסק הדין אינו תומך בטענה, אלא שהוא תומך במסקנה כי מקום שהוכח שהתובע אינו עוד בעליו הקנייני של הרכב וגם לא הוכח כי הוא זה שעשה בו שימוש, אין מקום להשית עליו כל חיוב.

בהתחשב במכלול האמור באתי לכדי מסקנה כי דין התובענה להידחות וכך אני מורה.

הנתבעת לא הרימה נטל זה. אמנם, מר שטראל כפר בנאמנות חתימותיו וגם לאחר קבלת חוות הדעת הטיח בתובעים שזייפו אותן, ברם נוכח העובדה שהמומחית קבעה את אשר קבעה, בצרוף המנעות הנתבעת מלעמוד על חקירתה הנגדית ומשמצד הנתבעת עומדת כמשקל נגד, עדות הנוגע בדבר, מר שטראל, לבדה, יש לקבוע כי הורם די הצורך מצד התובעים הנטל להוכיח כי כל החתימות שנבחנו על ידי המומחית ושנקבע לגביהן כי הן חתימותיו של מר שטראל, הן אכן חתימותיו האותנטיות של מר שטראל.

יחד עם זאת, טענותיה של גב' שפאנץ, שמלכתחילה הן טענות שמא בלבד, ללא ידיעה ברורה בעיניין הכספים ששולמו ואלו שטרם שולמו, כעולה מעדות מר שטראל (עמוד 42 שורות 10-21 לפרוטוקול) שלא ידע לנקוב בסכומים שהתקבלו מכוח ההסכם ואף ציין כי לפי זיכרונו הוא לא קיבל כל תשלום שלא באמצעות הרשקוביץ, נסתרו ביחס למרבית האסמכתאות, בפרט בעיניין זיוף החתימות, בעקבות חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט.

בהסכם לא נקבע מועד מחייב לבצוע פעולה זו. ברור שאין בכך כדי לקבוע שהמועד לא חלף כיום, מעל 15 שנים לאחר חתימת ההסכם ומסירת החזקה, שכן קביעה כזו תהפוך את ההיתחייבות של גב' שפאנץ הייתה בגדר אות מתה, וּודאי שזו לא הייתה כוונת הצדדים.

מכאן לשאלה מתי חדל משך הדחייה של השלמת הרישום להיות סביר, ונוצרה עילת התביעה? סעיף 41 לחוק החוזים קובע: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש" (ראו גם: ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר. חברה לבנין בע"מ פ"ד נב(1) 210).

הערות נוספות אף שהצדדים הסכימו במסגרת ההליך להגבילו להיבט הממוני בלבד, משלא הושלם רישום הזכויות, משלא נטען על ידי הנתבעת בסיכומיה על מניעה לעשות כן, ועל אף שבסיכומי התובעים נכללה הבקשה לסעדים שאינם כספיים, מצאתי לנכון לכלול בפסק הדין סעד שאינו ממוני, שנכלל בכתב התביעה, והכל מכוח הנימוקים דלעיל, שמובילים למסקנה שיהודאי זכאים להשלמת רישום הזכויות על שמם, ובפרט לאחר שזכויותיו של מר דגש נרשמו זה מכבר בלישכת רישום המקרקעין.

...

אני מורה לגב' שפאנץ לעשות את הנדרש ובמהירות האפשרית לשם העברת הזכויות בנכס על שמה בלשכת רישום המקרקעין והעברת הזכויות ליהודאי, בין בעצמה ובין באמצעות מסירת כלל המסמכים שנדרשים לצורך כך לידי יהודאי באמצעות באת כוחם.

הנתבעת תשלם לתובעים את הפיצוי המוסכם, כפי שהוגדר בכתב התביעה, היינו 53,655 ₪, כשהוא משוערך כדין מיום הגשת התביעה.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.

מנגד טענו הנתבעים כי זכרון הדברים אינו הסכם מחייב, אלא עסקינן במסמך אשר נערך כחלק ממשא ומתן אשר בסופו של יום לא הבשיל לכריתתה של עסקה במקרקעין ומשכך אין הוא חוזה בר אכיפה (סע' 35 לסיכומי הנתבעים).

ראשית, מסעיף התמורה בזכרון הדברים צוין כי בנוסף לסך של 400 אלף ₪ שישלם צד ב' לצד א' על חשבון כספי התמורה ישלם צד ב לצד א' סך של 300,000 ₪ וזאת "עם קבלת כתב אישור עיקרוני לתוכניות מהוועדה המקומית לבנין ערים, ולא יאוחר מיום 1/8/13 הכל לפי המוקדם מביניהם". כן צוין כי "עם חתימה על הסכם למכירת דירה ראשונה מתוך הפרויקט שיוקם ולא יאוחר מיום 31/12/13 הכל לפי המוקדם מביניהם יעבור צד ב' לצד א' סך נוסף של 300,000 ₪". בסעיף 8 לזכרון הדברים נקבע כי בכל הסעיפים 5(א, ב, ג,ד) ישאו משה חנייא, חברון ואגודת ק. חב"ד בחלק היחסי לפי סעיף 8 לקמן.

   סיכומו של דבר התביעה לאכיפת זכרון הדברים (כהסכם מקרקעין) ולהצהרה על זיקת הנאה נדחית.

...

   סיכומו של דבר התביעה לאכיפת זיכרון הדברים (כהסכם מקרקעין) ולהצהרה על זיקת הנאה נדחית.

הסכום הנ"ל יושב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זכרון הדברים 5.3.2013, ולא יאוחר מ-60 יום מהיום, בכפוף לביטול השיעבוד שניתן להבטחת הסכומים הנ"ל. התובעים ישלמו לנתבעים 1-2 הוצאות ההליך בסך כולל של 40,000 ₪ .

בהתחשב בחלקה של רמ"י בהליכי התובענה, ישלמו התובעים לרמ"י הוצאות בסך כולל של 15,000 ₪.