זיכוי של נהג חדש בלי מלווה נהג חדש והחובה בליווי של נהג מנוסה

מלבד המחלוקת באשר לקיומו של אשם תורם וכן לעניין הקף הנזק שניגרם לתובע עקב קרות התאונה, מחלוקת בין הנתבעים 1 ו- 3 לבין הנתבעת 2, באשר לתוקפה של פוליסת הביטוח הרלבנטית, על רקע נסיבות קרות התאונה וזהות הנהג ברכב הפוגע, וכן באשר להשלכה של ההודעה על התאונה על חובתה של הנתבעת 2 לשלם תגמולי ביטוח, והאם קם לזכותה של זו פטור מכך.

טיעוני התובע לטענת התובע, לאור הסתירה בין גרסאות הנתבעים 1 ו- 3 באשר לזהות הנהג ברכב, כאשר תחילה ( בטופס ההודעה על תאונה ) נטען כי הנתבע 1 נהג ברכב, ובהמשך הוברר כי היה זה הנתבע 3 שנהג ברכב, יש לקבוע כי גירסתם, על כל רכיביה, לרבות לעניין הטענה לקיומו של אשם תורם, אינה מהימנה, ויש לדחותה, ולקבוע כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותו הבלעדית של הנהג ברכב הפוגע, אשר התבטאה בנהיגה בחוסר זהירות וחוסר תשומת לב, שעה שנהג בצורה מסוכנת ולא שמר על כללי הבטיחות בכביש ובתנועה.

בתיק זה נדון ארוע של תאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה ניזוק הרכב המבוטח, כאשר הנהג ברכב זה עת קרות התאונה היה בן 17, בגדר "נהג חדש", והוא נהג ברכב ללא לווי, היינו, תוך הפרת החובה כי הוא יהיה מלווה על ידי נהג מבוגר אחר.

בית המשפט השלום, לאחר שהגיע למסקנה כי ההודעה הכוזבת נימסרה בכוונת מירמה להוציא כספים שלא כדין מהמבוטחת, שעה שבנה של המבוטחת נהג ברכב ללא מלווה, בנגוד לחובה בחוק, קבע כי לא מיתקיים פטור לפי סעיף 25 הנ"ל לזכות המבטחת, מכיוון ולא הייתה כל השפעה של אותה הודעה כוזבת על חובת המבטחת.

...

לאחר שהתקיימו מספר דיונים בפניי, הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם כי פסק הדין יינתן לפי כתבי הטענות המתוקנים וסיכומים בכתב, ובמידה ובית המשפט יגיע למסקנה, לאחר שיכריע בסוגיית האחריות, כי יהא צורך בשמיעת עדים לעניין הטענות לאשם תורם ולהיקף הנזק שנגרם, יורה על קביעת דיון לעניין זה. אין מחלוקת בין הצדדים על העובדות שלהלן: ביום 1/10/18, שעה שרכבו של התובע, נושא מ.ר. 87-343-11 ( להלן: "רכב התובע" ) חנה בחניה מוחלטת בעיר סח'נין, ללא נוסעים בתוכו, רכב אחר, נושא מ.ר. 85-219-50 ( להלן: "הרכב הפוגע" ), שנסע במקום, פגע בו, ועקב כך כלי הרכב ניזוקו.

די באמור כדי להביא למסקנה כי יש לקבוע כי הנתבעת 2 אינה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח, וכי הוראת סעיף 25 הנ"ל לא חלה במקרה שבפניי, והדבר מייתר את הצורך לבחון מה המניע שעמד בבסיס ההודעה הכוזבת שמסר הנתבע 1 לנתבעת.

סוף דבר מכיוון ואין חולק כי נתבע 1 לא היה הנהג ברכב הפוגע, לא היה הבעלים של רכב זה ולא המבוטח לפי הפוליסה הרלבנטית, התביעה כנגדו תידחה, במסגרת פסק הדין שיינתן בהמשך.

אני קובע ישיבת הוכחות, במחלוקת באשר לקיומו של אשם תורם וכן לעניין היקף הנזק שנגרם לתובע, ליום 28/2/21 שעה 13:00.

לדבריו, סיכם עם אחמד ועם ענת תעריפים נוספים בנוגע למסלולים נוספים וכאשר נישאל בחקירתו מדוע לא נחתם חוזה חדש, השיב כי אכן "לא נחתם מעולם" והוא המשיך לעבוד עם הנתבעת שהייתה לקוחה קבועה.

בסיום עדותה ביקרה את היתנהלות התובעת שחרגה מהנהלים, כך שנהג מטעם התובעת היה מגיע ללא מלווה והיה מוריד את הדיירים ברחוב.

מנגד טוענת הנתבעת כי לא קמה חובה לשלם את החוב כיוון שחוב זה מקורו בחיוב שנעשה שלא כדין משמדובר בחיובים עבור נסיעות בימי ראשון או בימי חג, ימים בהם דיירי המעון לא נזקקים להסעה.

על כן, נוכח זאת, ומשטענת מנהל התובעת בדבר הצורך בבטול ההסעה גם במועד החג אינה משוללת יסוד, שכן מדובר בתקופה בה עבד עם מוסדות אחרים (עמ' 9 ש' 27-32 ובעמ' 10 ש' 1-2), ומשלא ניתן לשלול כי התייצב במקום כנטען על ידו וכמפורט בדו"ח הנסיעות המרוכז, הרי שלא מן הנמנע כי מקור הזיכוי הוא במחווה כלפי הנתבעת ומתוך רצון לשמור על יחסי עבודה תקינים ואין בזיכוי זה כדי להוות הודאת בעל דין.

אתה יודע שחוץ מחודש יולי גם בחודש ספטמבר, אוקטובר 2016 היה חג והילדים לא עבדו וגם שם חייבת אותה בחיוב לא נכון ולא היו הוצאות? חוזר על דברי, אני לא קבלתי שום מכתב שמבטל הסעות, אנחנו עובדים עם כל הגופים, יש לנו עבודה בימים אלה, הנהגים שלנו פעילים בימים אלה, אני לא יכול לפסול רכב בנסיעות שאולי הלקוח כן ירצה או לא, בנוסף הילדים האלה קיבלו מאתנו שירות מהמעון לבית ומהבית למעון לא רק למוסד" (עמ' 9, ש' 13-17).

...

לא שוכנעתי כי נגבה תשלום יתר עבור חודש מאי, אולם יש לקזז מכלל החיובים סכום כולל של 1200 ₪ עבור מלווה לחודש יוני 2014, כאשר הסכום לא כולל מע"מ. הסכום הכולל לקיזוז עומד על סך של 8,264.48 ₪.

אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 22,831 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5361 ₪.

סך הכל תשלם הנתבעת לתובעת סך של 28,192 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום.

שליטה זו מגלמת את היסודות הנדרשים כדי להכיר בעסאם כמי שהחזיק ברכב (ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו, 8.12.2015) (להלן: עניין עבדאלולי); השוו לעניין יסוד החזקה בהקשר לסעיף 2(ב) לחוק פלת"ד – אנגלרד, סע' 192-191; שם צוין כי: "ההיתר לשימוש ברכב חייב להנתן על-ידי הבעלים או המחזיק בו. ... מי נחשב כמחזיק ברכב? האם במצב עובדתי גרידא מדובר, או שמא בזכות להחזיק? נוכח מגמת החוק להעניק סעד לנפגע, ומן הדין להרחיב את מושג ההחזקה. אין לצמצמו לזכות להחזיק, אלא כל השולט בו בפועל הוא בבחינת מחזיק במובן החוק...").

"שכנו" הקרוב של סעיף 7(5) לחוק פלת"ד הוא סעיף 7(3), אשר שולל זכאות לפצוי על פי החוק מ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967". בע"א 8183/01 ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 106 (2004)(להלן: עניין ספיאשוילי) נדון מקרה בו "נהג חדש" נפגע בתאונה עת נהג ללא מלווה כדין, בעוד שלפי תנאי הרישיון שהיה ברשותו היה מחויב לנהוג עם מלווה.

עיון בנוסח האחיד של הפוליסה מלמד על כך שהיא מכוונת לכסות "כל חבות שהמבוטח עשוי לחוב לפי חוק הפיצויים" וכן שלא ניתן להתנות את תחולתה בסיווגו של הנהג כנהג חדש צעיר או בתנאי אחר מלבד אלו שצוינו במפורש בפוליסה.

בית המשפט העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור וקבע כי "ידיעתו של [הנפגע] אודות סוגי ביטוח שונים לקטנוע – ידיעה שמבוססת בעיקר על כך ש[הנפגע] הוציא בעצמו, כ – 11 שנים עובר לתאונה, ביטוח מסוג 'נקוב בשם' לקטנוע שהיה בבעלותו – אינה בעלת משקל משמעותי. שונה המקרה, ממקרה שבו מדובר בנהג מקצועי ומנוסה הבקיא בעינייני ביטוח, וחרף זאת נימנע מלברר אודות הכסוי הבטוחי" (עניין איי.אי.ג'י, פסקה 10); ראו גם הנסיבות בע"א 8684/11 אלקיים נ' עיזבון המנוח ניב יבור; והשוו מנגד הנסיבות ברע"א 8833/09 חן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 27.12.2010)).

האמור עד כה מוליך למסקנה כי לא היה זה סביר שהמנוח ידע שלרכב אין ביטוח בעת שהותר לו לעשות שימוש בו. מספר אינדיקאציות אותן פירטנו מקודם מוליכות למסקנה זו והעובדה כי המנוח היה נהג צעיר חדש שהיה צריך לנהוג עם מלווה והפר חובה זו – אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. ההודעה לצד ג' בהודעה לצד ג' שהגישה קרנית נגד חמזה ועסאם נטען כי הם הבעלים והמחזיקים ביחד ולחוד ברכב, ועל כן קמה לה הזכות לשיפוי בגין הפצוי שתשלם לתובעים מכח סעיף 9 לחוק פלת"ד. סעיף 9(א) לחוק פלת"ד קובע כלהלן: "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

...

סיכום התוצאה מן האמור היא שאני מחליט לקבל את התביעה ומחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסך של 817,092 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך 124,300 ₪; וכן סכום אגרת בית המשפט ששולם בפועל משוערך עד למועד מתן פסק הדין.

התביעה נגד נתבעים 1 ו- 2 נדחית ללא צו להוצאות, משום שעילת התביעה היא כלפי קרנית ולא כלפיהם.

אשר להודעה לצד ג' – ככל שההודעה מתייחסת לצד ג' 2, היא נדחית ללא צו להוצאות.

נתון זה יש לזקוף לזכותו.

מעיון בדברי ההסבר בהצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה אשר החילה את חובת הלווי ניתן ללמוד על "מעורבות ניכרת של נהגים חדשים בעבירות תנועה ובתאונות דרכים, 80% מתוכם צעירם למטה מגיל 24". בדברי ההסבר נכתב כי תופעה זו מוסברת "בין השאר בחוסר ניסיון, בתחרותיות המתבטאת בהעזה ונטילת סיכונים תוך בחינת גבולות היכולת של הרכב והנהג, ובהכשרה לא מספקת לנהיגה" ועל כן, נדרשים הנהגים החדשים ללווי בפועל של נהג מנוסה כך שהליך ההכשרה "יקנה לנהגים החדשים הבנה תעבורתית מעמיקה" (ה"ח הממשלה תשע"א מס' 575 עמ' 578).

...

אמנם סבור אני כי האינטרס הציבורי ייתרם יותר משיקום הנאשם מאשר מיצוי הדין עמו אך כאמור, צו של"צ בלבד לא ישקף את חומרת מעשיו של הנאשם.

עם זאת, אני סבור כי ביטוי חומרת מעשיו של הנאשם תתקיים בנשיאת עונש מאסר לביצוע בעבודות שירות לתקופה קצרה, בתקופת פסילה לא קצרה ובענישה הצופה פני עתיד (רע"פ 1694/19 יאסין נ' מדינת ישראל).

לאחר שנתתי את דעתי לנסיבות התאונה, שכאמור לא בוצעה בליווי עבירות חמורות נוספות (דוגמת הפקרה לאחר הפגיעה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה בפסילה בהן למרבה הצער בית המשפט נתקל חדשות לבקרים), רמת הרשלנות, עמדת שירות המבחן, קרבתם של הנפגעים לנאשם והמחירים אותם משלם בשל הפגיעה בהם, הפגיעות מהן סבל הנאשם עצמו, ההודאה בהזדמנות הראשונה וכן להיעדר ראיות אודות מצבם העדכני של הנפגעים (על אף שהמאשימה יכולה היתה וצריכה היתה להביאן), באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף האמצעי של מתחם העונש ההולם.

לטענת התובע הנתבעים ידעו על בעיות הרטיבות עובר לרכישת הדירה והפרו את חובת תום הלב במשא ומתן ובעת החתימה על ההסכם.

בחוות דעתו מתייחס המומחה לשורה של פעולות שיש לבצע על מנת לתקן את הדרוש תיקון, המדובר בפעולות תיקון נרחבות הדורשות לווי של קונסטרוקטור ושל מהנדס.

המומחה מסכם כי רק טפול מקצועי ומערכתי בדירה ובסובב אותה, שירוכז על ידי מהנדס מנוסה שיפעיל צוות מקצועי, יביא להפסקת הנזילות לדירת התובע.

זו לשון התקנה: "92. בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות." לפי ההלכה, "מלשון תקנה 92 לתקנות ומהפרשנות לה, כפי שעוגנה בפסיקה, עולה כי כאשר בעל-דין מבקש לתקן את כתב-תביעתו, כך שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין - נעתרים לו ברוחב לב [...] ברם, זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכול. חריגים לכלל זה הנם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהייתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש..." (רע"א 2345/98‏ דנגור נ' ליבנה‏, פ''ד נב(3), 427).

עוד נקבע ברע"א 8203/15 עובדיה נ' ולנשטין [פורסם בנבו] מיום 25/1/16 (ס' 7) "... כי כאשר מבקש התיקון מעוניין להוסיף עילת תביעה חדשה שהראיות לגביה שונות מאלו הדרושות להוכחת העילה שבכתב התביעה המקורי, יקמוץ בית המשפט את ידו במתן ההיתר ... ובהקשר זה נקבע כי לצורך הדיון בבקשה שעניינה תיקון כתב טענות ניתנת למונח 'עילה' פרשנות רחבה כמתייחסת לאו דוקא לאותן העובדות המקימות את הסעד המבוקש אלא לעסקה או לזכות הנטענת על ידי בעל הדין ... עוד נפסק כי בבוחנו בקשה לתיקון כתב-טענות על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את היתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני בו מוגשת הבקשה, פוטנציאל הפגיעה ביכולתו של הצד שכנגד להיתגונן מפני הטענות המועלות בבקשת התיקון; מידת התועלת שיש בתיקון וכן האם העתרות לבקשה תיגרום להכבדה, להארכת הדיון או לסרבולו ..." (ההדגשה אינה במקור).

...

ביישום הדין לענייננו על נסיבותיו, סבורני כי התובע למעשה מהיום הראשון עתר גם לביטול הסכם המכר אולם בחר לתת הזדמנות לביצוע ההסכם שמשמעותו לנסות לבצע את התיקונים הנדרשים.

אך סבורני, כי בנסיבות העניין נכון יהיה שבסוף ההליך ,לאחר שתיפרש מלוא התמונה בפני בית המשפט, ייקבע הוא את הוצאות המשפט בהליך לפי שיקול דעתו בהתאם לממצאיו בהליך והתנהלות הצדדים וכל שיקול רלבנטי אחר.

משכך, בשים לב לסכום התביעה בכתב התביעה המתוקן, נראה כי אין מנוס מהעברת ההליך לבית המשפט לו מסורה הסכמות העניינית לדון בתביעה, הוא בית המשפט המחוזי.