זיכוי רופאים מאחריות פלילית בגין גרימת מוות ברשלנות

הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם: גרימת מוות בנהיגה רשלנית- עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").

לדברי העד, אם הנאשם היה מציין בפניו כי התעלף או כי סבל מסינקופה, דבר זה היה נרשם יל ידו בתעודה הרפואית והייתה מתבצעת בדיקת המשך ע"י רופא פנימאי, מה שלא קרה במקרה זה, ובתעודה אף צוין כי הנאשם לא זוכר שאיבד את ההכרה.

בעיניין זה מאזכר את ע"פ 97/87 גרנות נגד מ'י פ"ד מ"ג (3),643 שם נקבע כי: "מקום שנאשם במשפט פלילי מבקש להיתנער מהאשמה על סמך טענת אוטומטיזם, מצוה ביהמ"ש לבחון אותה בזהירות רבה, שלא יולך שולל על ידי מה שלאמיתו של דבר איננו אלא... המפלט האחרון של הגנה, הנידונה לכשלון מראש...". הש' קדמי מציין כי אדם החש בעייפות אך ממשיך לנהוג ונרדם - מאבד אמנם את כושר הרצייה אך עושה כן מרצון, הוא הדין גם לגבי מי שסובל ממחלה הגורמת לאובדן ההכרה, שכן מציב עצמו מלכתחילה בסיטואציה של הרדמות במתכוון או ברשלנות, שכן במקרה של אובדן הכרה שהנו ניצפה מראש תראה היתנהגותו כרצונית.

בנושא זה עוסק מאמרו של הרב שלמה אישון "האחריות הפלילית במשפט העברי" (פורסם באתר מורשת המשפט העברי http://www.mishpativri.org.il/researches/onshin.htm) מדבריו עולה כי כמו המשפט הישראלי גם על פי המשפט העברי, כאשר נאשם מעלה טענת הגנה, ראשית על בית בית הדין לבדוק האם טענות הנאשם סבירות ומעלות ספק סביר ורק אם ימצא בית הדין שטענות הנאשם סבירות, ומעוררות ספק, יוטל נטל הראיה על התביעה.

" בהמשך מאמרו דן הרב אישון ביחס המשפט העברי לטענת ההגנה של העדר שליטה: "הקבוצה הראשונה של מצבי העידר שליטה היא של פעולות לא מודעות - מצב המכונה אוטומטיזם. במצב זה מבצע האדם פעולות פיזיות שאין בינן לבין תודעתו ולא כלום. יש המבחינים בתוך קבוצה זו בשתי קבוצות משנה: האחת - אוטומטיזם שאינו נובע מפגם נפשי כלשהוא, כדוגמת רפלקס, תנועתו של אדם ישן, ויש כולים בקבוצה זו אף את פעולותיו של מי שנימצא תחת השפעה היפנוטית. במקרים לא-מעטים זוכו נאשמים שעשו מעשה פלילי מתוך שינה.

...

כל חוות הדעת שלי לא משנה מה אני כותב, בסופה אני קובע כי זה מה שהשופטים אוהבים לשמוע, קביעה ולא השערות הערכות וכדומה.

הריני קובעת כי חוות דעתו הייתה ממוקדת מטרה כלומר – ממוקדת בהבאת ביהמ"ש למסקנה כי הנאשם סבל מסינקופה – אולם הדרך למסקנה זו שגתה בהתעלמות ממכלול הנתונים בתיק החקירה.

משהודה הנאשם כי סטה מנתיב נסיעתו לנתיב נסיעת המנוח ופגע ברכבו של המנוח ובכך התרשל בנהיגתו וגרם לתאונה ולתוצאותיה, הריני קובעת כי שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ומרשיעה אותו בהתאם באמור כתב האישום.

לדברי המאשימה, גם אם היתנהלותו של המנוח בבית החולים הביאה להחמרה במצבו הרפואי, ואף אם יכול ולא היה מוצא את מותו אילו היה משתף פעולה עם רופאיו, אין בהתנהלותו של המנוח בבית החולים כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשם לבין מות המנוח.

(ההדגשות לא במקור-נ.ח.) ראו גם עפ"ת (נצרת) 28434-05-13 איתי ברזל נ' מדינת ישראל (23/10/2013) : "קביעה קטגורית זו של בית המשפט קמא ולפיה, מקום בו נהג המערער ברכב, לא הבחין בהולכת רגל שחצתה על מעבר חצייה, פגע בה וגרם למותה, מבלי הצורך להדרש להוכחת כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות ברף ההוכחה הנידרש בפלילים, עומדת היא בנגוד לדין ולפסיקה. אין בעצם הפגיעה במנוחה שחצתה על מעבר חצייה, אשר גרמה למותה, כדי לגבש קטגורית את אחריות הנהג הפוגע, בפלילים. עדיין עומדת למשיבה החובה להוכיח את כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות בנטל ההוכחה הנידרש בפלילים והשאלה היא האם צלחה המשיבה בהוכחה הנדרשת...

השאלה היא, מה צריך ומה יכול היה המערער לעשות על מנת למנוע את התאונה, ובהנתן, כי לא יכול היה לעשות דבר, או למצער, התביעה לא הוכיחה מה יכול היה לעשות, אזי יזוכה המערער.

למרות התוצאה הטראגית של התאונה, שגרמה למותו של המנוח בטרם הגיעה עת פקודתו, לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי כי התאונה נגרמה עקב נהיגה רשלנית של הנאשם.

...

במחלוקת בין הרופאים, מקובלת עלי עמדתו של ד"ר זלן, לפיה, מבדיקות שבוצעו לאחר המוות עולה כי בזירת התאונה נגרמו למנוח פגיעה עצבית כתוצאה מלחץ על חוט השדרה וכן דימום שיכול שגרם לפגיעה באספקת הדם למח ולהפרעות בקצב הלב.

אין בידי לקבל את טענת ההגנה שעסקינן ב"גולגולת דקיקה".

סוף דבר בנסיבות התיק שלפניי: הוכח כי המנוח נפגע על ידי רכבו של הנאשם עת חצה את הכביש במעבר חציה.

ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה מיום 19.1.20 בגמ"ר 9648-01-18, אשר זיכה את המשיב מעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית ונהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונת דרכים שבה ניחבל אדם חבלה של ממש, והרשיעו בעבירה של נהיגה בקלות ראש וברשלנות.

המשיב חזר בו מהכפירה באחריות לגרימת התאונה, הודה באחריותו לגרימתה אך הכחיש מחוסר ידיעה את מותה של המנוחה ואת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין המוות.

בסעיף שבו יש לציין פרטים נוספים נכתב תחת סטאטוס החולה: "הרוג". מצב בהגעה לארוע: "נמצא מת". בסעיף שבו יש לציין מידע בסיום הארוע נכתב כי המנוחה נימסרה לאמבולנס פלסטינאי וכי ניתנה עזרת רופא בטלפון.

כידוע, בית המשפט בהליך העקרי הוא שמחליט, על סמך כלל הראיות שלפניו, האם הוכחה סיבת המוות מעבר לספק סביר בהליך פלילי.

די בדו"ח שערך הפראמדיק עם העדויות של נהג רכב היונדאי ובעלה של המנוחה כדי לקבוע מעבר לספק סביר שהמוות נגרם עקב התאונה.

...

תמצית טענות הצדדים לטענת המערערת שגה בית משפט קמא עת זיכה את המערער, שכן המסקנה היחידה המתבקשת במארג הראיות הקיימות היא שהתאונה גרמה למותה של המנוחה ולחבלות המפורטות בכתב האישום שנגרמו לנוסעים.

לטענת המערערת, העובדה שלא הוצגה תעודת פטירה למנוחה או כי קיימת אי בהירות באשר למה שאירע לאחר התאונה, ובכלל זאת לגורמים שטיפלו במנוחה ולטענה כי הפרמדיק לא הבחין שהיא בהריון, אין בהן כדי לשלול את המסקנה לפיה המנוחה, שאין מחלוקת כי הייתה ברכב עובר לתאונה, הוצאה מהרכב, ונבדקה על ידי הפרמדיק שאישר כי הייתה באותה עת ללא סימני חיים.

כפי שנפסק: "ספק סביר עשוי לעלות מהראיות הנסיבתיות מקום שניתן להסיק מהן מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית. לאפשרות כזו צריכה להיות אחיזה סבירה בחומר הראיות, ועליה לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים..." (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (28.5.07, בפסקה 6; ראו והשוו גם לפרשת הבראת).

לא מצאנו להתערב בהחלטת בית משפט קמא לזכות את המשיב מהעבירה של נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש.

סוף דבר אנו מקבלים את הערעור בחלקו, ומרשיעים את המשיב בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.

טענותיה למעשה דומות עד זהות לטענות הנאשם שבפניי, הן באשר לזכות הבחירה של היולדות, והן באשר להעדר תוקף מחייב לחוזר המנכ"ל. בית המשפט קבע באשר לחוזר – "אפילו יונח כי החוזר אינו מחייב את המבקשת (ולמען הסר ספק אין בדבריי להוות אמירה שכזאת), מכל מקום - יכול הוא ללמד על סטאנדרט מקצועי מצופה". במסגרת בג"צ 8188/22 פרידמן ואח' נ' ר' מנהל רפואה במשרד הבריאות ואח', ניתן ביום 18.12.22 (פורסם בנבו), התבקש להצהיר כי רופאים ומיילדות שאינם מקיימים את הוראות החוזר אינם מפרים את ס' 41 בפקודת הרופאים, ולא יינקטו כנגדם הליכים משמעתיים.

הנאשם טען בסוגיה זו כי רופאים אחרים חוששים פן יבולע להם, ואולם בסופו של דבר לא הציג ולו ראיה דלה על מנת לתמוך בתיזה כי היתנהל באחריות ותוך הפעלת שיקול דעת מקצועי ראוי, למעט עדותו שלו – הנגועה מטבע הדברים באנטרס ברור, ושעה ששני המומחים, מטעם התביעה וההגנה, לימדו בעדויותיהם כי היתנהלותו מהוה מעשה רשלנות.

בע"פ 116/89, נתן אנדל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 20.5.91 (פורסם בנבו) נידונה סוגיה דומה, בעיניינם של שני רופאים שהועמדו לדין בגין גרם מוות ברשלנות.

בהקשר זה אני מוצאת להתייחס כבר עתה להנחיית פרקליט המדינה 14.2 שכותרתה – "ניהול הליך פלילי ומשמעתי נגד רופאים או בעלי מיקצוע רפואי אחר בגין רשלנות מקצועית". במסגרת ההנחייה נקבע כי "חקירת מישטרה הנוגעת לרשלנות רפואית הנה מעצם טבעה חקירה מסובכת וקשה. ככלל, לא ניתן להגיע לממצאים בחקירה שכזו ללא קבלת חוות דעת מקצועית המצביעה על הסטאנדרטים הרפואיים המקובלים בתחום המשמש נושא לחקירה, ועל מידת הסטייה מסטנדרטים אלה, שאותה ניתן לייחס לרופא שלגביו מנוהלת החקירה". לפיכך, הובהר כי חיוני לפעול בשיתוף פעולה הדוק עם רופא המומחה בתחום.

...

תוכן עניינים פתח דבר 3 כתב האישום 4 מעמד חוזר מנהל רפואה 10 אישום ראשון 18 אישום שני 43 אישום שלישי 68 אישום רביעי 82 אישום חמישי 91 האם בפעולותיו נתן הנאשם טיפול רפואי? 96 האם התרשל הנאשם במעשיו? 103 הפרת הצווים 125 שיבוש מהלכי המשפט 139 טענות ההגנה כנגד התנהלות המשטרה, משרד הבריאות והמאשימה 141 סוגיית לידות הבית 175 סוף דבר 182 פתח דבר עניינו של כתב אישום זה ברופא נשים, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, אשר פתח מתחם ללידות בית בשטח ביתו.

כאמור, מסקנה זו מתיישבת גם עם עמדת משרד הבריאות, לפיה מוטב כי נשים שהריונן בסיכון ילדו בבית חולים ולא במקום אחר.

סוף דבר התיק הנדון עוסק במקרה ייחודי, במסגרתו ביצע הנאשם, רופא ומיילד, עבירות אגב מתן טיפול רפואי שבבסיסו לידות שבוצעו במתחם פרטי, לידות המוגדרות כ"לידות בית", בהן ילדו נשים שהלידה בעניינן הוגדרה בסיכון.

נוכח מכלול הנסיבות והעובדות שהוכחו, אין מנוס אלא להרשיע את הנאשם בעבירות אשר הוכחו, כפי שפורט במסגרת הכרעת הדין.

לעניין חובה מושגית זו של מחזיק במקרקעין כלפי מי שמבקר בהם ראו למשל ע"א עריית ירושלים ואח' נ' מימוני ואח' (פורסם בנבו, 14.12.2006), פסקה 12 וההפניות שם: "החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ראו פרשת ועקנין, עמ' 125 ;ע"א 89/615 מרדכי נ' עריית גבעתיים (לא פורסם); פרשת עריית חדרה, עמ' 766 ;ע"א 91/4597 קבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2 (112 ,123 , להלן – פרשת קבוץ אפיקים). כך, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטאטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל היתממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (השוו ע"א 79/8 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399. כך מקום בו הנזק נגרם בשטח המקרקעין וכך גם מקום בו הנזק נגרם בשל היתממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים (ראו: ע"א 76/780 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630 ,(להלן – פרשת מועלם). כך כאשר המחזיק מחזיק במקרקעין כדין, וכך גם כאשר הוא מחזיק בהם שלא כדין". משהופרה חובה זו [אי הזמנת צוות רפואי מיומן, מנוסה ובעל אמצעים מתאימים, אי הזמנת אמבולנס] ונגרם נזק עם קשר סיבתי [מותה של המנוחה], מקום שנאשמים 1-2 [שחבו בחובת זהירות קונקרטית כלפי כלל מבלי המסיבה ובכללם המנוחה] יכלו לצפות וראוי היה שיצפו הנזק, ניתן לומר כי גם התגבש מחדל "פלילי". אך כאמור, גם אם נאמץ הגישה המצמצמת (תוך התבססות על הוראות חוק היוצרות זיקה מוגברת [חובת ממונה על מעשה שיש בו סכנה לפי סעיף 325 לחוק העונשין]), נמצא את אותו מקור נורמאטיבי שחייב נאשמים 1-2 לפעול.

כך למשל כאשר נדונה אחריותו הפלילית ברשלנות של רופא בעת ביצוע ניתוח, יש לבחון את יכולותיו הנפשיות כ"רופא מן היישוב" בעל המומחיות הרלוואנטית, הניסיון הרלוואנטי וכיוצא באלה, ואין להסתפק בסטאנדארט התודעתי של "האדם מן היישוב" שאינו מתנסה תדירות בבצוע ניתוחים רפואיים (עמ' 311-312).

לא למותר לציין, כי אין מניעה להרשיע את נאשם 1 בעבירת ההמתה בקלות דעת ואת נאשם 2 בעבירת גרימת המוות ברשלנות, תחת עבירת ההריגה שיוחסה להם מלכתחילה בכתב האישום, שכן אשמת נאשם 1 בעבירת ההמתה בקלות דעת ואשמת נאשם 2 בעבירת גרימת מוות ברשלנות הוכחו בפני, ולנאשמים ניתנה היזדמנות סבירה להיתגונן אף מפניהן, והכל בהתאם לסעיפים 184 ו-186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

בסופה של הכרעה מוצא אני לקבוע שנאשם 1 אחראי למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג' לחוק העונשין; מוצא אני לקבוע שנאשם 2 אחראי אף הוא למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

להבדיל, מוצא אני לקבוע שנאשם 3 לא אחראי למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מזכה אותו מחמת הספק מעבירה של המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג' לחוק העונשין.

...

כזכור שוכנעתי שהנאשם 3 פנה פעם אחר פעם לנאשם 1 בעניין פינוי המנוחה, אך זה מסר לו שפינוי או עזרה בדרך אל מתחם המסיבה, ועובדה זו יכולה להסביר מדוע ניתן לסבור שנאשם 3 השתהה או לא היה מספיק החלטי בפינוי המנוחה על אתר באמצעות רכב פרטי.

סוף דבר חבורה של צעירים יוצאת לרקוד ולבלות.

בסופה של הכרעה מוצא אני לקבוע שנאשם 1 אחראי למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג' לחוק העונשין; מוצא אני לקבוע שנאשם 2 אחראי אף הוא למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.