זיכוי על הסעת שב"חים

ב"כ המאשימה הדגיש כי פסק דינו, של כבוד השופט א. אופיר, מבית משפט השלום לתעבורה בב"ש, בתת"ע 6962-05-12 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (להלן – רבינוביץ), אמנם זיכה את הנאשם ואולם זכוי זה לא נבע מפגם במהות הבדיקה או חסר בבדיקות נוספות הנדרשות על מנת לאשר את תקינותו היומית של המכשיר, כי אם בכשל נקודתי בתשובת עד התביעה באשר לתוצאות שנתקבלו ביחס לבדיקת הקולנים.

ראוי בעיניין זה להביא את דבריו של כבוד השופט עמית כהוייתם, באשר למהות ההבדל בין הנורמה המקילה לבין שינוי בדרכי האכיפה: "הטעם המרכזי לחריג של החלה למפרע של נורמה פלילית מקילה, הוא מתן ביטוי להכרה חברתית, גם אם מאוחרת, במצב שהיה קיים, לכאורה, מאז ומעולם (הלוי, בעמ' 352-348; לחריג אחר במקרה של נורמה המאמצת מנהג בנלאומי קוגניטי (jus cogens), ראו הלוי, בעמ' 354-353). עם חקיקת הנורמה המקילה, רואים את המחוקק כמצהיר כי זו הנורמה שהיה ראוי להחיל מלכתחילה. בהקש להנחיות פנימיות ולמדיניות אכיפה, הוראתו של היועץ המשפטי לממשלה בשנות השישים, השופט חיים כהן, לפיה אין לאכוף את האיסור של מישכב זכר, היא דוגמה טובה לשינוי מהותי-ערכי בתפיסה המוסרית-חברתית הנוגעת לעבירה. לא כך במקרה דנן, הנוגע למדיניות האכיפה של רשויות התביעה לגבי עבירת ההסעה של שב"ח. השינוי במדיניות האכיפה אינו נובע משינוי נורמאטיבי מהותי בתפיסה החברתית של העבירה ושל האיסור על הסעת שב"ח. השינוי החקיקתי במקרה דנן הוא אך פועל יוצא מהשינוי במצב הבטחוני דהיום, ואין לנו אלא לקוות ולייחל כי המציאות הביטחונית לא תצריך בעתיד נסיגה ממדיניות האכיפה הנוכחית" (פסקה 17 לפסק דינו של השופט עמית).

...

אין בתיקון זה, הראוי כשלעצמו, כדי להביא למסקנה כי המאשימה סבורה כי לא ניתן להוכיח את אשמתם של נאשמים על פי נהלי האכיפה הקודמים (ואף בתי המשפט בפרשת חזן ורבינוביץ לא סברו כך, באופן גורף).

סוף דבר, אני דוחה את טענת הנאשם להגנה מן הצדק, על שני ראשי הטיעון שהעלה ואת בקשתו לביטול כתב האישום.

כפי שעלה מהחלטתי זו, אין בכך כדי להצביע על מסקנה כלשהי באשר לתוצאותיו הסופיות של ההליך.

באותה פרשה הוצג הפן המשפטי של מחדלי החקירה (שם, פיסקה 60), והוסבר כי כאשר מדובר במחדלי חקירה משמעותיים, הכוללים אי ביצוע פעולות חקירה, כולל מסדרי זהוי, בדיקות די.אן.אי. ועוד, התוצאה היא זכוי הנאשם, שכן "אין מנוס מהמסקנה, כי חומרת מחדלי החקירה תזקף לחובת המאשימה, שכן אלה, לא רק שפוגעים במשקלן של הראיות מטעמה, אלא אף מחזקים את טענת הנאשם בדבר קיומו של ספק סביר ..." (שם, בפסקה 76).

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מחליט בזה כדלקמן: אני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, ביום 31.8.13, ביחס להסעת שלושה שב"חים; וביום 15.3.14 – ביחס להסעת שני שב"חים (על אף שהודה כי היו חמישה נוסעים; אין להרשיע נאשם מעבר למה שנאמר בכתב האישום).

...

מכל מקום, בנסיבות שבפניי, הגעתי למסקנה כי לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לאור הקביעות העובדתיות שפורטו לעיל.

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מחליט בזה כדלקמן: אני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, ביום 31.8.13, ביחס להסעת שלושה שב"חים; וביום 15.3.14 – ביחס להסעת שני שב"חים (על אף שהודה כי היו חמישה נוסעים; אין להרשיע נאשם מעבר למה שנאמר בכתב האישום).

אני מרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה פזיזות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן – "החוק"), בכל הקשור לאירועי יום 15.3.14.

תמצית הראיות רס"ר רועי מוסקוביץ – מדו"ח הפעולה שערך (ת/4) עולה כי במועד הרלוואנטי היה במשמרת שגרתית יחד עם השוטרים רות אלקיים ואלי טובול, כאשר היתקבל דיווח על מסיע שב"חים אשר נתפס על ידי הצבא.

משכך, יש להורות על זיכויו של הנאשם, מחמת הספק מהעברות של נסיון הסעה של שישה או יותר שוהים שלא כדין; הפרעה לעובד ציבור; הסעת נוסעים מעל המותר; והסעת נוסעים ללא חגורות בטיחות.

...

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, ולאחר שקראתי את פרוטוקול הדיון ואת המוצגים, אני קובע כי אין די בתשתית הראייתית שהניחה בפניי התביעה כדי לבסס את אשמתו של הנאשם במיוחס לו בכתב האישום מעבר לספק סביר, כנדרש בהליך הפלילי.

במצב דברים זה, בו נרשם לנאשם דו"ח תנועה בגין אותן עובדות בגינן מיוחסת לנאשם בכתב האישום עבירה בניגוד לסעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; בשל העובדה שהנאשם כלל לא הוזהר בחקירה במשטרה לגבי עבירה זו; לא נשאל לגביה שאלות בחקירתו; ולא נשאל שאלות לגביה בחקירה הנגדית – ראיתי לזכותו גם מעבירה זו. לאור האמור לעיל, אני מורה על זיכויו של הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי המאשימה לא הוכיחה את המיוחס לנאשם מעבר לספק סביר ועל כן אני מורה על זיכויו מבצוע עבירה של הסעת שב"ח. הפרעה לשוטר במילוי תפקידו השוטר פיראס בדו"ח הפעולה (ת/4) מתאר כי נהג הטרקטור החל לברוח מהמקום והשוטר נסים קרא לו לעצור אך הוא המשיך בנסיעה ואז השוטר רץ אחריו ומשך אותו למטה.

...

בהדגמה שביצע בעת החקירה החוזרת הודגם כי המרחק המרבי של נוסע שכזה מהנהג בטרקטור מעין זה שבו נהג הנאשם, הוא כ-90 ס"מ. טיעוני הצדדים בסיכומיו, טען ב"כ המאשימה, עו"ד פאדי אסעד כי עובדת היותו של הנוסע על גבי הטרקטור שב"ח, הוכחה באמצעות תעודות עובד ציבור (ת/7 ו-ת/8), הנאשם אף העיד כי הוא מכיר את השב"ח. בכל הנוגע למודעותו של הנאשם לכך שהסיע שב"ח, הרי שזו המסקנה היחידה שיכולה להתקבל לנוכח נסיבות האירוע.

הסתרה זו של עובדה משמעותית באירוע , יש בה על מנת להביאני להטלת ספק בתיאור שמסרו בכל הנוגע להתנהלות אירוע זה. איני שולל את האפשרות כי במהלך האירוע בעט הנאשם בשוטר, כפי שהנאשם עצמו מודה כי ייתכן ורגלו פגעה בשוטר, אך על מנת להגיע למסקנה שמדובר בתקיפתו של השוטר יש להבין את מלוא התמונה של האירוע ומרגע שחלק משמעותי ביותר מוסתר על ידי השוטרים שהשתתפו בו, יש בכך על מנת להטיל ספק באופן התרחשותו.

לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי קיים ספק בכל הנוגע לביצוע העבירה המיוחסת לנאשם ומורה על זיכויו מביצוע עבירה של תקיפת שוטר.

סוף דבר לסיכום האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט ומזכה אותו מביצוע עבירות של הסעת שב"ח, הפרעה לשוטר ותקיפת שוטר.

המעשה היה על רקע הסעת שב"ח. בגין מעשה זה נקבע מיתחם בין 3 ל- 5 שנות מאסר (ע"פ 291/13 טאלב איבראהים נ' מדינת ישראל, מיום 22.12.13).

קביעת העונש בתוך מיתחם הענישה – לעומת שיקול השקום כאמור, עבירת סיכון חיי אדם בנסיבות שביצע הנאשם מחייבת ענישה מוחשית בדמות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח וזאת גם בנסיבות המאפיינות את צדו התחתון של מיתחם הענישה, קרי גם ביחס לנאשמים בעלי עבר נקי, שזו להם ההיתקלות הראשונה עם החוק, וגם כאשר לזכותם נסיבות אישיות שונות לקולא.

...

מתחם הענישה הראוי למעשה לאור המפורט לעיל, מדיניות הענישה שנקבעה לאחרונה בבית המשפט העליון, הפגיעה בערכים המוגנים, הנסיבות הקשורות בביצוע המעשה וחומרתן, אני קובע כי מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם, נע בין 20 חודשי מאסר בפועל, לבין 42 חודשי מאסר, בצירוף פסילת רישיון וקנס.

אין בידי לקבל את עמדת המדינה שיש ליחס את חלוף הזמן לעיכובים מטעם הנאשם.

התוצאה נוכח כל האמור, אני דן את הנאשם לעונשים כדלקמן: 20 חודשי מאסר בפועל.