זיכוי נאשמים מעבירות חבלה בכוונה מחמירה

העבירות בהן הורשע הנאשם הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בבצוע העבירות שלהלן: איומים ממניע גזעני - עבירה לפי סעיפים 192 ו- 144ו' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); מעשה טירור של חבלה בכוונה מחמירה – עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, יחד עם סעיף 29 לחוק, ובצרוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, תשע"ו-2016 (להלן: "חוק המאבק בטרור"); מעשה טירור של ניסיון חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיפים 333 ו- 335 לחוק, יחד עם סעיף 25 לחוק, ובצרוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור.

יחד עם זאת, ראוי להביא בחשבון לזכות הנאשם כי הוא לא היה זה שזרק את האבנים בשני האירועים.

...

מתחם העונש ההולם לאור כל האמור, אני קובע כי לנוכח הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, נסיבות שמקנות להן חומרה של ממש, מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם, בגין שני האישומים, עומד על 30 עד 54 חודשי מאסר.

לנוכח כל האמור ימוקם עונשו של הנאשם בתחתית מתחם העונש ההולם.

לנוכח האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים שלהלן: 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של הנאשם לפי רישומי שב"ס. 6 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יעבור עבירת אלימות נגד הגוף מסוג פשע, או עבירה שהיא בגדר מעשה טרור כהגדרתו של זה בחוק המאבק בטרור.

באותה פרשה, בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט משה יועד הכהן) ראה לזכות את הנאשם מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, ולהרשיעו תחתיה בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק.

...

לפיכך, אין ללמוד מן המסקנה אליה בא בית המשפט המחוזי באותה פרשה, לענייננו.

ואם כך, הרי ניתוח יסודות העבירה כמפורט לעיל, הוביל למסקנה כי בדין יוחסה לנאשם שלפניי עבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

סוף דבר נוכח הטעמים שפורטו, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין.

בע"פ 5981/15 מדינת ישראל נ' סלוצקי (פורסם בנבו, 5.7.2016) קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה על קולת העונש ועל זכוי הנאשם מעבירה של נהיגה בזמן פסילה שיוחסה לו ודחה את ערעור הנאשם על חומרת העונש שהוטל עליו, והעמיד את עונשו של הנאשם על 34 חודשים חלף 24 חודשים שהוטלו עליו.

בעיניין מקדשי, שהורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, מעשי פזיזות ורשלנות ועבירות נוספות, נדחה ערעור על עונש מאסר של 26 חודשים תוך שבית המשפט העליון הבהיר כי לעניין העונש אין הבדל משמעותי בין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לבין עבירת סיכון חיי אדם והוסיף כי העונש שהושת על הנאשם היה מקל מאוד.

...

נסיבות אלו (של ה"מעשה" ו-ה"עושה") משתנות מטבע הדברים ממקרה למקרה, ומובילות לא פעם לקביעת מתחמים ועונשים שונים גם כאשר מדובר בנאשמים שמורשעים בעבירות דומות, ומכאן שאין מדובר ב"עונשי מוצא" לעבירות שעה שבית המשפט מחליט שלא לחרוג ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום בעניינם של אותם נאשמים.

בשים לב לאופי העבירות שעבר הנאשם והמלצת שירות המבחן סבורני כי יש לתת משקל גם לשיקולי הרתעת היחיד, וזאת לצד שיקול הרתעת הרבים היפה לגזרה זו של עבירות, ודאי בעת הזו, בה יש צורך לחזק את המשילות במרחבי הנגב, גם בהקשר של קיום הוראות החוק וציות לגורמי אכיפת החוק.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 34 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר.

העבירות בהן הורשע הנאשם נאשם 1 (להלן – "הנאשם"), הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בשנית, במסגרת הסדר טיעון פתוח, בבצוע העבירות שלהלן: החזקת סכין – עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז -1977; חבלה בכוונה מחמירה – עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיפים 25+333+335 לחוק העונשין.

ב"כ הנאשם טען כי יש לזקוף לזכות הנאשם את גילו הצעיר, את עברו הנקי, את הודאתו ואת רצונו והמאמצים שהוא עושה על מנת לחזור למוטב.

...

כל הנסיבות שפורטו לעיל מובילות למסקנה לפיה ראוי למקם את עונשו של הנאשם בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם.

סבורני כי במקרה דנא מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם הם בעלי חומרה יתרה, ועל כן חלה בענייננו הוראת סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין, אשר קובעת כי במקרה כזה חריגה מהמתחם תיעשה רק: "בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לאחר שבית המשפט שוכנע שהן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם, בהתאם לעיקרון המנחה, ופירט זאת בגזר הדין". לנוכח הוראה זו הגעתי למסקנה כי בעניין דנא אין מקום לסטות ממתחם העונש ההולם.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים שלהלן: 32 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו של הנאשם לפי רישומי שב"ס. 12 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יבצע עבירת אלימות נגד הגוף מסוג פשע, ו-3 חודשי מאסר על תנאי אותם ירצה הנאשם בפועל אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא הוא יבצע עבירה של החזקת סכין.

ביום 4.2.24 הוצג הסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום, והנאשמים הודו בו והורשע בעבירות הבאות: סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 יחד עם 335(א)(2) לחוק העונשין; פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 334 ו-335 לחוק העונשין; גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב(א) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; וכניסה בלתי חוקית לישראל, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

נטען, כי כתב האישום לא סותר טענות אלה ועל כן, בשל אופיו של ההליך הפלילי, יש לקבלן ולזוקפן לזכות הנאשמים בשקילת חלקם במעשה.

לאחר שמיעת ראיות, הורשע בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה (שהיא חמורה יותר מבענייננו), בעבירה של סיכון חיים בנתיב תחבורה, בגניבת רכב בצוותא ובשמונה עבירות של חבלה במזיד לרכב.

...

בהינתן הסיכון התעבורתי ביצירתו היו מעורבים הנאשמים, סבורני שיש צורך גם בעונשי פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה.

איני מקבל את טענת ההגנה, לפיה יש לאמץ עובדה זו כבסיס לקביעתו מלכתחילה של עונש מופחת בשל צפי נטען כי לא יזכרו לקיצור מנהלי של מאסרם.

אני מורה על הפעלת שלושת עונשי המאסר המותנה שנגזרו על הנאשם 1 בת"פ (רמלה) 25567-03-20, בני 6, 3 ו-1 חודשים.