זיכוי נאשמים בעבירת לשון הרע

בשולי הגליון, עולה מן האמור לעיל, כי יתכן שניתן היה להרשיע הנאשם בעבירה כנגד חוק איסור לשון הרע, שכן אין מחלוקת, שפירסם דבר שהיה בו כדי להשפיל המתלוננת מ' או ליחס לה תכונות שליליות לכאורה.

סוף דבר, על יסוד האמור לעיל, יזוכה הנאשם מעבירה של פגיעה בפרטיות, ניגוד לסעיפים 2(11) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981.

...

מששקלתי את כל האמור לעיל, ראיתי להורות על זיכויו של הנאשם מהעבירה של פגיעה בפרטיות.

סוף דבר, על יסוד האמור לעיל, יזוכה הנאשם מעבירה של פגיעה בפרטיות, ניגוד לסעיפים 2(11) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981.

הנאשם מורשע בזאת, על פי הודאתו, בעבירות של חדירה למחשב, בניגוד לסעיף 4 לחוק המחשבים, תשנ"ה – 1955; והתחזות כאדם אחר, בניגוד לסעיף 441 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

בסופה, ייחס הקובל לנאשם עבירות של פירסום לשון הרע, עבירה בנגוד לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, של איומים, עבירה בנגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, של שדול לדבר עבירה, עבירה בנגוד לסעיף 30 לחוק העונשין, יחד עם הוראות סעיפים 36, 37 ו-38 לחוק הספנות (ימאים) תשל"ג – 1973 ושל מתן הוראה שלא כדין, עבירה בנגוד לסעיף 115 לחוק הספנות הנזכר דלעיל (סעיפים 28-26).

לא זו בלבד שלא היה פסול, אלא חובת סנגוריו ברוב חכמתם היה לסמוך גם על החלטה שניתנה בקובלנה פלילית דומה שהגיש בין היתר הקובל כאן, בבית משפט השלום באשדוד ביום 17/3/2013, שם הורתה כב' השופטת גילת שלו, על ביטול האישום ולמעשה על זכוי הנאשמים מעבירות שיוחסו להם מחמת הגנת זוטי דברים.

...

זאת ועוד, נטען בכתב הקובלנה כי מכתבו של הנאשם הטיל כלשונו של הקובל: "אשמה כוללת על קברניטי מחלקת ים... ולפחות לכל 3 החובלים שעבדו באותה משמרת שבאירוע". גם אם כך היו פני הדברים, ולמען הסר ספק, אינני מקבל טענה זו - אין לי אלא להפנות הקובל לסעיף 4 שבחוק איסור לשון הרע שם נקבע כי: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו". מן המקובץ עולה, כי החוק מתווה דרך מסוימת במקרה בו ישנה הוצאת לשון הרע על חבר בני אדם, או על ציבור כלשהו ובמקרה שכזה, רק היועץ המשפטי לממשלה הוא אשר רשאי לפתוח בהליך פלילי כנגד נאשם.

סוף דבר, אני מורה על ביטול הקובלנה בנסיבות העניין, כטענות הסניגורים, מהטעמים של חוסר סמכות עניינית להגיש קובלנה פלילית בגין עבירות שהן בניגוד לחוק הספנות; לאור העובדה כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירות לא של פרסום לשון הרע ולא של איומים הכל כטענת הסניגורים המלומדים ומששוכנעתי שעומדת לנאשם גם ההגנה של "זוטי דברים". בנסיבות העניין, לא מצאתי צורך להכריע עוד בהגנות שנזכרו בטיעוני הסנגורים, בכל הקשור לטענת "אמת דיברתי", סעיף 14 וכן להגנות המופיעות בסעיפים 15(2), 15(4) ו-15(7), לחוק איסור לשון הרע ובטענת "הגנה מן הצדק". כידוע, אין זה מקובל להטיל הוצאות בהליכים פליליים רגילים, אלא במקרים קיצוניים.

בנסיבות העניין ובהתחשב במסקנת החלטתי זו ובתוצאתה, ומהעובדה כי הנאשם נדרש לשכור את שירותיהם הטובים של סנגוריו, שיש להניח שהקדישו שעות עבודה רבות בתיק זה בכתיבת טיעוניהם הממצים המדברים בעד עצמם ובתוקף סמכותי על פי סעיף 80(א) לחוק העונשין והיות ולא היה כל יסוד לקובלנה, מן הראוי להטיל תשלום הוצאות ההגנה על הקובל.

אני מחליט לחייב את הקובל לשלם לנאשם הוצאות בסך כולל של 25,000 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לענין עבירת האיום נטען כי לנאשם לא היה כל חלק בפיטורי קובל 1 ואין ביכולתו כלל או בסמכותו במסגרת התפקיד שמילא, להביא לפיטוריו וכן שיש לזכותו כבר בשלב מקדמי מעבירה של ניסיון לשידול ללשון הרע מטעמים שפירט.

...

ביחס לאישום זה מסקנתי היא כי יש לזכות הנאשם מחמת הספק.

לאור האמור, החלטתי לזכות את הנאשם מאישום זה, מחמת הספק.

סוף דבר אף שהגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח במידה הנדרשת בפלילים שהנאשם ביצע עבירה פלילית, כנטען נגדו בקובלנה, סברתי שאין מקום לפסוק הוצאות לטובתו הן נוכח כך שטענותיו המקדמיות בראשית ההליך נדחו והן נוכח נימוקי ההכרעה כמפורט.

  זכות הקובל לעיין בראיה המצויה בידי הנאשמים בהקשר של תחולת הזכות לעיון בחומר חקירה במקרה של קובלנה פרטית, מייחסת הפסיקה לזכות זו, של הנאשם, מעמד מיוחד: "הרשעתו של נאשם בעקבות הגשת קובלנה פלילית פרטית עלולה לפגוע בשמו הטוב ובכבודו. עלולות להיות לה אף השלכות שליליות לגבי מעמדו, משרתו והתנהלותו העתידית. שומה, איפוא, על בתי המשפט להתייחס בזהירות להליך זה וליתן לנאשם היזדמנות ואפשרות להיתגונן כיאות....

ובאשר ל"כוונה לפגוע" - בעוד שלטענת ב"כ הנאשמים היה על הקובל ליתן ביטוי ברור לכל אחד ממרכיבי העבירה המיוחסת להם בקובלנה לרבות רכיבי היסוד הנפשי שבה, ולפיכך לא די בציון המילים "בכוונה לפגוע", טוען ב"כ הקובל כי לא חלה עליו חובה להביא ראיות במסגרת כתב האישום וכי בעצם ציון העובדה כי הנאשמים פירסמו את דברי לשון הרע בציבור הרחב בכוונה לפגוע בקובל ובמגמה לפגוע בשמו הטוב, יצא הוא ידי חובתו.

...

באנו אפוא למסקנה שגם כיום אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע.

את אלה ניתן להסיק ממכלול הראיות, מהתנהגותו של הנאשם, מהמשתמע והנלמד ממעשיו ועוד ביוצא כאלה דברים.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אינני מוצאת הצדקה להורות על ביטול הקובלנה בשלב זה ולפיכך הנני מחליטה לדחות את הבקשה.

כללי נגד הנאשמים הוגשה קובלנה פלילית, בו יוחסה להם עבירה של פירסום לשון הרע, עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן- החוק).

בהנחיה מס' 4.1107 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, נסקרו הפסיקה הרלוואנטית, הצורך לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, הסעדים החלופיים העומדים בפני נפגע לשון הרע, הקושי להוכיח את יסוד הכוונה לפגוע בשונה מהעוולה האזרחית, הנזק היכול להיגרם כתוצאה מזיכוי, והחשש מפני הצפת המערכת בתלונות פליליות בנושא.

...

נראה לי כי בידיי די נתונים המאפשרים בדיקה לכאורית זו, ובנסיבות אלו, אם התשובה תהא חיובית, הרי שהותרת טענת זוטי דברים לסיום המשפט (כאשר החלק הארי של המשפט צפוי להתקיים במסגרת פרשת ההגנה ובבחינת טענות ההגנה של הנאשמים) משמעה ניהול הליך סרק, בזבוז זמנם של הצדדים ושל בית המשפט.

מכל האמור לעיל, אינני סבורה כי מדובר במקרה כה חמור של פרסום, המקים אינטרס ציבורי מובהק לניהול הליך פלילי של הנאשמים, ולנקיטה בסנקציות פליליות כנגד הנאשמים, אלא מדובר במקרה אזרחי מובהק, שאל לבית המשפט לתת במסגרתו יד לשימוש בהליך הפלילי ככלי ניגוח או כתגמול, של אחד הצדדים לסכסוך כנגד רעהו.

לאור כל האמור לעיל, וכמובן שמבלי לפגוע בזכותם של הקובלים להגיש תביעה אזרחית בגין טענותיהם, אני מורה על ביטול כתב האישום ולמעשה על זיכוי הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם, מחמת הגנת זוטי דברים.

לאור החלטתי האמורה, לא מצאתי לנכון להתייחס לטענה החלופית של הגנה מן הצדק.