זיכוי נאשם שהעליב שוטרת

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעברות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, והעלבת עובד ציבור ומרשיעה אותו בעבירת ההתפרעות, כמפורט להלן: ראיות המאשימה השוטר מיטל מפקד יחידת מעיין במרחב ציון, העיד כי התבקש לבצע פעולה סמויה בתהלוכה שליד שכונת מאה שערים בירושלים, קיבל דיווח על תנועת מפגינים לכיוון ציר בר-אילן בצומת רח' ברנדס, הגיע עם צוותו למקום ככוח סמוי, והבחין בקבוצת מפגינים שחסמו את הציר ומנעו מאוטובוס "אגד" גישה לאיזור.

...

בבואי להכריע איזו אפשרות הגיונית יותר להנפת היד: האם לשם יידוי אבן או להנחת ספרים, בהתחשב באופי ההפגנה ועדות השוטר מיטל, המסקנה המתבקשת היא שהנאשם ביצע תנועת יידוי אבן.

לאור כל האמור, לאור הימלטות הנאשם מהשוטרים לאחר תנועת יידוי אבן לעברם, והעדר הסבר סביר להימצאותו באירוע ההתפרעות, הרי שהמאשימה הרימה את נטל הראייה והשכנוע באשר לנוכחות ולהשתתפות הנאשם בהתפרעות.

אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירת התפרעות.

סוף דבר - אני מזכה את הנאשם מעבירות העלבת עובד ציבור ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, ומרשיעה אותו בעבירת התפרעות.

לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שאשמתו של נאשם 1 לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר ולפיכך אני מזכה אותו מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כאמור בפתח הכרעת הדין.

לגבי נאשם 2 הגעתי למסקנה שהמאשימה עמדה בנטל להוכיח את כל המיוחס לו מעבר לכל ספק סביר ולפיכך אני מרשיעה אותו בעבירות כדלקמן: עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, על פי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, על פי סעיף 273 לחוק העונשין; עבירה של העלבת עובד ציבור, על פי סעיף 288 לחוק העונשין; עבירה של שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר, על פי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח משולב], תשכ"ט-1969; עבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין.

...

התוצאה היא, שלגבי הדברים שהטיח נאשם 2 במשרד עומדות לפניי רק עדותם של עדי התביעה השוטרים כשר ואסייה, כשהשוטר כשר נחקר בחקירה נגדית, על ידי ב"כ הנאשם 2, על אירוע זה רק שאלה אחת והיא "למה אתה חושב שהיה חשוב לנאשם 2 לאיים עליך שהוא יפנה למח"ש?" ועל כך השיב, ברוח הדברים העולים מהדוח שערך ,"הוא גם אמר שיפנה למח"ש ושהוא יעליל עליי עלילות". גם בהתייחס לאירוע השני – בתחנת המשטרה – הראייה המרכזית הינה עדותו של השוטר כשר, שהאמור בדוח הפעולה שרשם לא נסתר וכשהנאשם מנגד לא מסר כל גרסה לגבי התרחשות זו. עדותו של השוטר יונס והדברים שהעלה על הכתב סמוך לאחר האירוע תומכים בגרסת השוטר כשר ואף הם לא נסתרו.

לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שאשמתו של נאשם 1 לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר ולפיכך אני מזכה אותו מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כאמור בפתח הכרעת הדין.

לגבי נאשם 2 הגעתי למסקנה שהמאשימה עמדה בנטל להוכיח את כל המיוחס לו מעבר לכל ספק סביר ולפיכך אני מרשיעה אותו בעבירות כדלקמן: עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, על פי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, על פי סעיף 273 לחוק העונשין; עבירה של העלבת עובד ציבור, על פי סעיף 288 לחוק העונשין; עבירה של שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר, על פי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח משולב], תשכ"ט-1969; עבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין.

האישום וההרשעה הנאשם הורשע, לאחר שמיעת עדים והצגת ראיות, בעבירות של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 273 לחוק העונשין; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ושימוש בכוח או באיומים כדי למנוע מעצר לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח משולב), התשע"ט-1969.

לא שוכנעתי, כמפורט בהכרעת הדין, כי הנאשם הותקף על ידי השוטרים ללא סיבה, ולמעשה לא מצאתי כל עילה המשמשת לזכות הנאשם לבצע את מעשיו.

...

נוסף לכך, הבאתי בכלל חשבון כי הנאשם זוכה מעבירת התנהגות פסולה במקום ציבורי שיוחסה לו, אך זאת כאמור לאחר ששוכנעתי שיש בכלל העבירות בהן הורשע כיסוי מלא להתנהלותו האסורה.

דווקא משום כך, סבורני כי מן הראוי שהסנגוריה הציבורית תיתן דעתה להתנהלות ההגנה בשלב טיעוני הצדדים לעונש בהליך זה. כפי שצוין, ב"כ הנאשם, עו"ד יהונתן רבינוביץ, אשר מונה מטעם הסנגוריה הציבורית לייצג את הנאשם, בחר שלא להציג בפני בית המשפט ראיות וטיעונים לעונש טרם גזירת הדין, וחתם עמדתו בנימה אישית, באלה המילים: "אני ייצגתי את הנאשם לאורך כל ההליך המשפטי. אני סבור שהכרעת הדין שגויה מיסודה ובהכרעת הדין נעשה לנאשם עוול זועק. משכך, והיות והנאשם ביקש ממני שאני אאפשר לו לומר את דבריו לבית המשפט, מאחר ואני מכבד את רצונו ומאחר שלטעמי כאמור מדובר במקרה שבו נעשה עיוות דין זועק, אסתפק בדברים הללו ואבקש מהנאשם במסגרת דבריו האחרונים לומר את דברו ואלו הטיעונים לעונש מטעם ההגנה" (עמ' 84 לפרוט').

סבורני כי יש טעם לפגם בלשון ובדרך בה בחר הסנגור המלומד לפנות לבית המשפט כדי להביע את מחאתו על תוצאת הכרעת הדין.

עוד נטען בכתב האישום כי בעת ששהה הנאשם בתחנת משטרת יפת"ח, לשם הובל לאחר מעצרו, העליב את השוטרים בכך שקרא לעברם "נאצים, בני זונות, הלוואי שהיטלר ישרוף את כולכם". על כל אלה ייחסה המאשימה לנאשם, בפרק הוראות החיקוק שבכתב האישום, את העבירות כדלקמן: עבירה של תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו, על פי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן:"חוק העונשין").

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שהמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, מעבר לכל ספק סביר, ומשכך אני מזכה אותו, מחמת הספק, מכל העבירות, שיוחסו לו בכתב האישום, כאמור בפתח הכרעת הדין.

...

סוף דבר, לאחר שבחנתי, בקפידה, את עדויות עדי התביעה הגעתי למסקנה כי לנוכח שלל הגרסאות שמסרו העדים לגבי מאפייני הזיהוי של הנאשם, קם הספק הסביר, שמא אכן נפלה טעות בזיהויו של הנאשם, כמי שתקף את שאבי והראל וכפועל יוצא מכך, ולאחר שאיש מהעדים לא הצביע על הנאשם כעל אחד ממשתתפי הקטטה, כשהקשר שלו לכך נבע מזיהויו כאחד מתוקפי השוטרים, אף לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר, הטענה שהשתתף בקטטה.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שהמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, מעבר לכל ספק סביר, ומשכך אני מזכה אותו, מחמת הספק, מכל העבירות, שיוחסו לו בכתב האישום, כאמור בפתח הכרעת הדין.

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה, כמצוות סיפת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, על זכוי הנאשמת 2 מעבירת האיומים, שיוחסה לה בכתב האישום, על זכוי שתי הנאשמות, מהעבירה של העלבת עובד ציבור ועל זיכוין, מחמת הספק, מהעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, כפי שיוחסו להן בכתב האישום.

...

התוצאה היא שמטעם המאשימה נשמעה עדותו היחידה של השוטר אברהם פרנזי (להלן: "השוטר"), שהיה במועד האירוע בפעילות לאכיפת חוקי התנועה, יחד עם השוטרת, ואשר מזכר שרשם, סמוך לאחר האירוע, בו תיעד, לטענתו, את ההתרחשות, נשוא כתב האישום, הוגש כראייה.

עדותו של השוטר יכולה, לכאורה, לשמש כתוספת הראייתית הנדרשת, או אף כראייה המשמשת כבסיס להוכחת אשמתן של הנאשמות בעבירת התקיפה, אך משום הסתירות הבולטות שהתגלו בין תיאור האירוע, כפי שנמסר על ידו סמוך לאחריו, במזכר שרשם, לבין עדותו בבית המשפט, מצאתי שאין לפניי גרסה ברורה וחד משמעית לגבי מעורבותן של הנאשמות במעשי אלימות נגד השוטרת.

התוצאה היא שעל אף התחושה הקשה שהנאשמות התנהגו באלימות כלפי השוטרת, בין אם על דרך של תקיפתה ובין אם תוך כדי תגרה עמה, לא עברה המאשימה את משוכת הראיות הנדרשת להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתן גם בעבירה זו. משלא הוכח ה"יש" אין משמעות ראייתית לשקרי הנאשמות.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על זיכוין של הנאשמות, מכל העבירות שיוחסו להן בכתב האישום, כאמור בפתח הכרעת הדין.