זיכוי נאשם מתקיפה בשל הגנה עצמית נגד חותנתו

נגד הנאשם הוגש ביום 7.6.20, כתב אישום, המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק, שנעברו בשתי הזדמנויות שונות לפי הנטען.

בסיכומי ההגנה הובהר כי אין טענה לתקיפה פיזית מצד המתלוננת כלפי הנאשם, אלא לניסיון מצדה למשוך את הילדה מידיו של הנאשם, ולכן נטען כי לנאשם עמדו הגנות, כהגנה עצמית והגנת הצורך, בשני האירועים.

טענות הנאשם, על כך שהוא זכאי להגנות בגין היתנהגות המתלוננת, לא עוררו ספק באשמתו ומצאתי קושי לתת בגירסתו אמון.

פגיעה קניינית זו במיטלטלין, המהוה לשיטת ההגנה, תוקפנות מצדה של המתלוננת, אשר מקימה הגנה מסוג "הגנה עצמית" או אף "צורך" או "כורח". איני מקבלת טענה זו. אני סבורה כי תוקפנותו העקבית של הנאשם כלפי המתלוננת סביב עינייני רכבו, אליו אסר עליה להתקרב, מעידה על הנאשם כי יחסו נוקשה ובלתי סביר.

במקרה זה, זיכה בית-המשפט נאשם, מתקיפת החותנת שלו בפתח ביתו, לאחר שנתגלע עימות ביניהם, בטונים גבוהים, ולאחר שזו יחד עם עדות נוספות, ניסתה לקחת מבית הנאשם את נכדתה ובתוך כך הכתה אותו.

...

אני סבורה כי עניין הכיסא התווסף כדי לשכנע בטענת הנאשם שבשלב מסוים הנאשם התרחק מן המתלוננת, ושהיא ניצלה את התרחקותו, כדי "לפלוש" למכוניתו, וכי אז הגיב הוא בדרך, שהיא לגיטימית בעיניו, בכך שחצץ בינה לבין הרכב.

לסיכום – באירוע הראשון - שוכנעתי כי הנאשם דחף את המתלוננת באישום הראשון, כפי שתואר באופן אמין על ידי המתלוננת והעדה קורל, וחרף הכחשת הנאשם, שטען כי המתלוננת מעדה בעת שעמד לידה וגבו מופנה כלפיה.

הדחיפה מהווה "תקיפה" כמיוחס לנאשם, ואני מרשיעה אותו בעבירה זו. באירוע השני - שוכנעתי כי הנאשם אמר למתלוננת: "עופי מכאן לפני שאני מוריד לך פצצה", או ביטוי דומה, וזאת ללא אלימות מצדן של השתיים כלפיו שיכולה להצדיק אמירה בנוסח זה, וזאת כפי שתואר באופן אמין על ידי המתלוננת והעדה ****, וחרף הכחשת הנאשם, שטען כי השמיע ביטוי אחר, בתגובה לאלימות ואיומים כלפיו.

הביטוי נועד להפחיד, והוא מהווה "איומים" כמיוחס לנאשם, ואני מרשיעה אותו גם בעבירה זו. ניתנה היום, י' שבט תשפ"ב, 12 ינואר 2022, במעמד הצדדים.

הואיל ואני סבור כי בנסיבות הספציפיות של המקרה הייתה כניסתה של חותנתו של הנאשם לדירתו בגדר הסגת גבול וכאמור לעיל קבעתי כי כל מעשיו של הנאשם נעשו כחלק מניסיונו למנוע את כניסת החותנת לדירה ולא בכוונה לפגוע בה על רקע טינתו כלפיה, יש מקום לבחון את מעשיו של הנאשם באספקלריה של סעיף 18(א) לחוק המקרקעין הקובע: שימוש בכוח נגד הסגת גבול (א) מחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין.

כפי שסוכמו הדברים בע"פ (תל אביב) 521/91 איתן כוכבי נ' מדינת ישראל (1993): "אם פעל נאשם בעבירה במשפט פלילי במסגרת הסמכות, או הזכות, הקנויה לו על פי הדין הכללי: בין הפלילי ובין האזרחי: אין פעולותיו או מעשיו מתבצעים ש'לא כדין', ויסוד אי החוקיות נשמט כליל ממרכיבי המעשה". אמנם סעיף 368ו אינו כולל בתוכו מפורשות את הרכיב "שלא כדין" הכלול בהגדרת "תקיפה סתם" שבסעיף 379 לחוק העונשין, אך אין ספק שיש לפרשו ככולל רכיב זה, שהרי סעיף 368ו עוסק בנסיבות מחמירות של עבירת התקיפה וככזה הוא נשען על הגדרת התקיפה בסעיף 378 לחוק ועל סעיף 379 הקובע: "התוקף שלא כדין את חברו, דינו – מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה" (דוגמאות למקרים אחרים שבהם התבסס זכוי מעבירת תקיפה על הזכות לסעד עצמי הקבועה בחוק המקרקעין ראו למשל: בת"פ (קריות) 1027/04 מדינת ישראל נ' אלעזר בוטבול (2005), ת"פ (כפר סבא) 2446/08 מדינת ישראל נ' אהרן גדסי (2012) ות"פ (תל אביב) 10196-02-16 מדינת ישראל נ' פלוני (2017)).

הנאשם טען שמעשהו חוסה תחת סייג ההגנה העצמית שבסעיף 34י לחוק העונשין אשר קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחרותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". על כך יש להוסיף כי סעיף 34ט"ז לחוק העונשין קובע כי ההוראות שבסעיף 34י "לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה". החוק קובע אם כן חמישה תנאים לתחולתו של סייג ההגנה העצמית שניתן לנסחם כתנאים חיוביים (כלומר, שהתקיימותם הוא תנאי לתחולת הסייג) ותנאי שלילי אחד (כלומר, שאי התקיימותו הוא תנאי לתחולת הסייג).

כמו כן, עומד לנאשם סייג ההגנה עצמית לאחריות הפלילית לכך שלאחר ששרטה אותו בפניו חבט הנאשם באמצעות כרית כף ידו בפניה של החותנת כדי לגרום לה להפסיק לתקוף אותו.

למעלה מן הצורך אציין שגם אילו סברתי שהחבטה בפניה של החותנת חרגה מן הסביר בנסיבות העניין, הייתי מקבל את טענתו החלופית של הסנגור שלנוכח הדמיון בחבלות שנחבלו שני הצדדים והעדר כל הצדק סביר למעשיה של החותנת, אי העמדתה של החותנת לדין בגין תקיפתו של הנאשם מקימה לנאשם הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית לעניין החבטה בפניה של החותנת.

...

לנוכח האמור לעיל, אני קובע כי עומד לנאשם סייג ההגנה העצמית לעניין החבטה בפניה של החותנת.

יתר על כן, אני סבור שבמקרה זה שבו חלקו בתקרית ובנזקיה של כל אחד מן הצדדים היה דומה, עצם קיומה של אפליה תוצאתית (כלומר, שהתוצאה של הטעות של התביעה הוא קיומה של אכיפה מפלה) מספיק כדי לקבוע שכלשונו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (לעניין טעות של רשויות האכיפה ואפליה תוצאתית כבסיס לטענת אכיפה בררנית והגנה מן הצדק ראו הדעות השונות בע"פ 7621/14 אהרן גוטסדינר נ' מדינת ישראל (2017) וכן לאחרונה רע"פ 1611/16‏ מדינת ישראל נ' יוסי יוסף ורדי (2018)).

לנוכח הסתירה בעדויות, העובדה שכלל לא סיפרו לשוטר שהגיע לדירה על כך שהושמעו איומים והעובדה שאחותו של הנאשם לא העידה על השמעת איום כלשהו, אני קובע כי השמעת איום כלשהו לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט הפלילי אף לא בניסוח שטענה אשתו של הנאשם.

רקע ביום 2.6.21 הורשע הנאשם על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות הבאות: החזקת סמים לצריכה עצמית לפי סעיף 7 (א) + 7 (ג) סיפא לפקודת הסמים; שתי עבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א) + (ג) רישא לפקודת הסמים; עשר עבירות של סחר בסמים מסוכנים לפי סעיף 13 + 19 א לפקודת הסמים.

הערכים המוגנים בעבירות סמים הם הגנה על בריאות הציבור ועל שלומו הפיזי והנפשי מפני הנזקים הישירים והעקיפים הנגרמים עקב השמוש בסמים.

ראו, למשל, ע"פ 972/11 מדינת ישראל נגד יניב יונה [פורסם במאגרים] (4.7.12): "את נגע הסמים יש לעקור מן השורש. ייצור, הפצה, סחר וכמובן גם שימוש בסמים - כל אלו מסבים נזק עצום. הנזק נגרם לא רק למעגל הסגור של המעורבים הישירים בבצוע העבירות, אלא גם לחברה בכללותה.." ראו גם רע"פ 2557/12 תמם פרדי נגד מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (5.4.12): "עמדנו לא אחת על חומרתן של עבירות הפצת סמים והחשיבות בהרתעה אפקטיבית:

לזכות הנאשם הבאתי בחשבון את נטילת האחריות והבעת החרטה וכן את החסכון בזמן השפוטי ובמשאבי הציבור בהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן.

...

מכל האמור לעיל עולה, כי במקרה זה מתחם העונש ההולם הוא 12-36 חודשי מאסר בפועל.

סוף דבר: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים כמפורט לעיל אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בהתאם לרישומי שב"ס. 3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירת סמים מסוג עוון.

נטען גם, כי העובדה שהמתלונן היכה את נאשם 1 באגרוף טרם מעורבותו של נאשם 2 אינה מפחיתה מחומרת מעשיו של נאשם 2, שכן פעולותיו של המתלונן היו בגדר הגנה עצמית מובהקת לאחר שהותקף במוט על ידי נאשם 1.

אשר למיקומם של הנאשמים בתוך המיתחם נטען, כי אין למקם את הנאשמים בתחתית המיתחם, הן בשל החומרה הקיימת בכך שהם ביצעו את העבירה בעודם מרצים עבודות שירות, כנגד המתלונן אשר עבד יחד עמם במסגרת עבודות השרות, והן בשל החומרה הנעוצה בכך שהם ביצעו את המעשה כשמעל ראשם מרחף עונש מאסר מותנה, אשר אמנם אינו בר הפעלה בהליך זה. הנסיבות היחידות לקולא שמצא ב"כ המאשימה לזכותם של הנאשמים, היו הודאתם בעבירה, וגילם הצעיר.

· בע"פ 1405/18 בזק נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.06.18) נדחה עירעורו של נאשם, עליו הושתו שנת מאסר ועונשים נלווים בגין תקיפתו של המתלונן בסיוע בניו, לאחר סיכסוך בחדר הכושר.

...

· בע"פ 3371/17 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.07.18) נדחה ערעורו של הנאשם, עליו הושתו 9 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים.

בית המשפט מצא כי יש מקום להפחית מן העונש בן 14 חודשי מאסר בפועל שהושת על הנאשם, לנוכח הליך השיקום המשמעותי שהוא עבר, והעונש הופחת לתקופה בת 8 חודשי מאסר בפועל.

בסופו של דבר, הושתו על הנאשמים עונשי מאסר של 26 -18 חודשים.

בשים לב למנעד הרחב שעולה מהפסיקה, תוך בחינת הנסיבות הרלוונטיות למקרה זה, ביניהם כאמור התכנון המוקדם, ההצטיידות בלום, הביצוע בצוותא, הנזק שנגרם מביצוע העבירה וזה שיכול היה להיגרם ונמנע אך בדרך נס, בפרט נוכח הותרת המתלונן מדמם ומחוסר הכרה, אני סבור כי מתחם הענישה ההולם מקרה זה בנסיבותיו נע מ-20 ועד 40 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר מותנה ופיצוי למתלונן.

בנגוד לתאור שמסר בעדותו הראשית (וכפי הנראה גם בעדותו במישטרה), בחקירתו הנגדית אישר העד שלא ראה את תחילת העימות הפיזי בין הנאשם למתלונן[footnoteRef:7], והוא אינו יודע אם חותנו המתלונן הוא שהתחיל בדחיפות.

בתגובה לחשד שהועלה נגדו בתקיפת המתלונן, נכתבה מפיו של הנאשם התשובה הבאה: "זו הייתה הגנה עצמית והתגוננות. אני היכיתי אותו רק הרחקתי אותו ממני כי הוא היה בטירוף, וחוץ מזה הוא היה בשטח שלי. פלש אליו יחד עם עוד אדם בעל חזות עבריינית, גדל גוף 1.90, לא מגולח שהוא לכאורה סייע לו בעבודות שהוא רצה לעשות בחצר שלי. כשפרץ הארוע אותו בחור לא נכח. הוא הגיע לאחר מספר שניות והפריד בינינו ועל הדרך נתן בי כמה מכות". בהמשך הוסיף ואמר: "התקרבתי אליו למרחק של מטר וביקשתי ממנו באסרטיביות לצאת מהחצר שלי. לא נגעתי בו, ואז הוא דחף אותי, ואני אינסטינקטיבית כאקט של הגנה עצמית הרחקתי אותו מעליי והדפתי אותו. לא בעטתי בו, ולא היכיתי אותו באגרופים. זה לקח פרק זמן של 15 שניות [עד] שהגיע החתן שלו... והפריד בינינו... וכשהוא הפריד הוא גם נתן כמה מכות". כשהעלה החוקר בפני הנאשם את טענת החתן שחנק את המתלונן, אמר הנאשם: "אני לא חנקתי. אני הדפתי". החוקר הוסיף הערה שלפיה: "ביקשתי מהנ"ל להדגים לי איך הדף את דורון שהוא אדם מבוגר יליד 1945 והנ"ל יליד 1963, וזה הדגים לי כי הניח את כפות ידיו באזור עצמות הבריח משני הצדדים, קרוב מאד לגרון. התאור מראה כי הנ"ל מדגים לכאורה משהו כמו חניקה". לגבי החבלה בראשו של המתלונן, אמר הנאשם שהמתלונן ניפצע בראשו עוד לפני שהתעמתו ביניהם, והוא (הנאשם) אף אמר לו זאת.

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע אשר ליסוד של "פגיעה שלא כדין" כי "לצורך התקיימות הרכיב "שלא כדין" בעבירה פלילית, על התביעה להוכיח בשלב ראשון קיומו של איסור נפרד, פלילי או אזרחי, על ההיתנהגות הנדונה בעבירה, אך בשלב שני, הנאשם יהיה רשאי להציג הצדק בדין להיתנהגות הנדונה, ובכך להביא לזיכויו" (רע"פ 8736/15 זילפה צוברי בר נ' מדינת ישראל (17.1.2018)).

...

מן הנימוקים המפורטים להלן החלטתי לזכות את הנאשם.

לנוכח האמור לעיל אני קובע שלא הוכח ברמה הנדרשת במשפט פלילי שהנאשם גרם למתלונן את החבלות בראשו ובידיו.