זיכוי נאשם מעבירת תקיפה בשל ראיות

יחד עם זאת, "מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו" (דברַי בע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 24 והאסמכתאות המובאות שם (24.9.2012); כמו כן ראו: ע"פ 8187/11 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 38 (19.8.2013) (להלן: עניין פלוני)).

בעדותו תיאר את הדברים כך: " הנאשם 1 צעק וקילל וכל מיני דברים כאלה ואני מזהה את הנאשם 1 עם שתי ידיים דוחף את השוטר הכחול. ברגע שאני מזהה את זה אוטומאטית אני ניכנס ביניהם. הפרדתי בניהם והתעמתי איתו. בעצם נכנסתי כדי להפריד ולהביא למעצר של נאשם 1 בגין תקיפת שוטרים שזיהיתי בעניים" (פרוטוקול עמ' 61).

סוף דבר אני מזכה את הנאשם מהאשום הראשון: בעבירת הפרעה לשוטר מחמת הספק; בעבירת תקיפת שוטר מחמת הגנה מן הצדק.

...

אישום שני החלטתי שיש לזכות את הנאשם מאישום זה בשל נפקויות המחדל שבאי חקירתו על אישום זה ומטעמי הגנה מן הצדק.

בפסק הדין נאמר כך: "בשים לב לאמור לעיל ולהלכות המפורטות, הרי שבנסיבות המקרה דנן אני סבורה כי בהימנעות מחקירת המערער תחת אזהרה, בגין האישום נשוא סעיף 5, דהיינו האירוע הנטען מחודש ינואר 2011, היה כדי לפגוע באפשרות המערער להתגונן כראוי. הגשת כתב האישום ביחס לאירוע זה, בנסיבות אלה, שנה לאחר האירוע, באופן הפוגע בתחושת הצדק הטבעי וקיומו של הליך הוגן, איננה ראויה ולפיכך, יש להורות על ביטול אישום זה, מחמת הגנה מן הצדק. נפקותו של ביטול זה, בשלב בו אנו נתונים, הינו זיכוי המערער מאישום זה" וראה גם פסקי דין נוספים שבהם בוטלו אישומים בגין אי חקירה: ת"פ (ת"א) מדינת ישראל נגד עציוני (06.01.2019); רע"ס (י-ם) 68844-12-15 מדינת ישראל נגד שוויש (23.04.2018); תו"ב (חדרה) 45938-09-15 ועדה מקומית לתכנון חדרה נגד קרול (20.08.2017); (ת"א) 3647-03-14 עידה נגד מדינת ישראל (07.09.2016); (ת"א) 1903/14 מדינת ישראל נגד סיונוב (01.05.2016); ת"פ (י-ם) 5565/14 מדינת ישראל נגד סולימאן (19.07.2015); ת"פ (י-ם) 2054/13 מדינת ישראל נגד סיאם (08.04.2014); ת"פ (י-ם) 8622/13 מדינת ישראל נגד טל (27.07.2013).

סוף דבר אני מזכה את הנאשם מהאישום הראשון: בעבירת הפרעה לשוטר מחמת הספק; בעבירת תקיפת שוטר מחמת הגנה מן הצדק.

בין היתר סיפר כי העדה "התחילה לספר שהוא צעק עליה, תקף אותה בגלל כסף ונתן לה מכה עם שתי אצבעות בראש"[footnoteRef:6].

בצד זאת, נימוקי זיכויו של הנאשם מעבירת התקיפה, מערכת יחסיה המורכבת של בת הזוג עם הנאשם, העימות ביניהם ביום הרלוואנטי, איזכורם של איומים רק בחקירתה הנגדית או בחקירתה החוזרת, ובמידה מעטה גם סימני שאלה צדדיים לגבי אמינותה של בת הזוג שעלו מחקירתה הנגדית של הסניגורית אודות עניינים שאינם נוגעים לתיק כגון מערכת היחסים שלה עם אדם אחר, מחייבים זהירות בהסתמכות על עדותה של בת הזוג בקשר לעבירת האיומים המיוחסת לנאשם (לא השתכנעתי שעדות עדת ההגנה משליכה על מהימנות המתלוננת).

זה המקום לציין שהאזנה להקלטות השיחות למוקד 100 של שתי עדות הראיה (שרון וענת), ההסבר שנתן השוטר אודות הגעתו למקום בו פגש את הנאשם, צפייה בסירטון מצלמת הגוף שלו והצירוף של בני זוג שבו הגבר עם ג'ינס וחולצה לבנה (אמנם ללא כיתוב ורוד על החולצה, אך עם מסיכה ורודה על פניו), עגלה, אופניים ושלוש ילדות ברחוב מסוים בשעה מסוימת, לא מותירים מקום לספק שהדיווח של העדה ענת היתייחס לנאשם, ולא כפי שרמזה הסניגורית שהיה בלבול בין שני מקרים או שהיה צורך בעריכת מסדר זהוי כטענתה.

...

לנוכח האמור לעיל, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מן העדים (ובמיוחד התרשמותי שלעדה ענת אין בעיית שמיעה או הבנה), אני דוחה את טענת הנאשם בדבר תוכן דבריו, ומוצא באישורו של הנאשם לכך שהשתמש בשורש הרג ובביטוי "לשבור את הראש" משום תמיכה ראייתית לטענת העדות שאיים על בת זוגו.

בהתחשב בכך, ובכך שלדברים אלה לא נמצאה תמיכה ראייתית, אני קובע שהם לא הוכחו מעבר לספק סביר.

העבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית אשר להחזקת הסמים –במצב החוקי הנוכחי שבו לא בנקל מוגש כתב אישום בגין החזקת סמים לשימוש עצמי (ראו ההסדר החוקי בסעיף 7(ג1) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973), החזקה של חצי גרם קנביס בכיס המכנסים גם כשהאדם הולך ברחוב, היא מעשה שמבחינת טיבו, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי הוא קל ערך, ולכן אני קובע שחל בעניין זה הסייג של זוטי דברים, הקבוע בסעיף 34י"ז לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ואני מזכה את הנאשם מן העבירה של החזקת סם לצריכה עצמית.

סיכום לנוכח האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בכך שבמקום ובמועד האמורים בכתב האישום עבר עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין בכך שאמר לבת זוגו שישבור לה את הראש וזאת בשעה שהוא מנופף בידיו, הולך קדימה ואחורה ממנה ואליה ומתקרב בצורה לא נעימה אל פניה, ועל כך הוסיף קריעה של שטר כסף.

תשובת הנאשם לאישום ביום 13.7.21, כפר הנאשם במיוחס לו. ראיות הצדדים בהסכמת הצדדים הוגשו תמונות החבלות של המתלוננת בזרועה, אשר צולמו על ידי החוקר אדם יונה ביום 9.10.17 (ת/1), מיזכר מיום 9.10.17 בעריכת החוקר אדם יונה לפיו לא ניפתחו תיקים קודמים בין בני הזוג ולנאשם אין עבר פלילי כלל (ת/2), הודעת הנאשם מיום 10.10.17 (ת/6) ומזכרים נוספים.

בסיכומיה ציינה ב"כ הנאשם ארבעה פסקי דין בהם זוכו נאשמים מעבירות תקיפה בגין הגנה זו. בסיכומיה בעל פה, הוסיפה ב"כ הנאשם כי אין לתת משקל לעמדותיו של הנאשם לגבי נשים, שכן מדובר ברעשי רקע ויש להיתעלם מהן.

...

שלישית, מקובלת עליי עמדת המאשימה כי אין בפערים הנדונים לגרוע מן העיקר, שבטענותיה של המתלוננת ביחס לאירוע נשוא כתב האישום.

עם זאת, בסיכומו של דבר, מצאתי להעדיף את גרסת הנאשם בחקירתו במשטרה, אשר נמסרה בסמוך לאירועים, והוגשה בהסכמה.

לאחר ששמעתי את העדים, התרשמתי מעדותם, עברתי על המוצגים השונים, ושמעתי את סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבוע כי המאשימה הוכיחה כי הנאשם ביצע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בבת זוגו מעבר לכל ספק סביר, ומשכך אני מרשיעה את הנאשם בעבירה זו. ניתנה היום, א' חשוון תשפ"ג, 26 אוקטובר 2022, במעמד הצדדים 1 מתוך 9 image2.

לאחר שמיעת הראיות, מצאתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש – בן זוג, ולהרשיעו חלף זאת, בעבירה של תקיפה סתם בן זוג – לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין.

...

באשר למילים "אני אאשפז אותך", שאמרה המתלוננת, הרי שאלו נאמרו ברוח דומה לדברים דומים שנאמרו ע"י הנאשם, והרי גם ביחס לנאשם מצאתי כי אין לייחס לו אחריות פלילית ביחס למלל זה. בכל הנוגע לטענה, כי המתלוננת היא זו אשר הפרה צו בית משפט, משמע את הסדרי הראייה שהותוו ע"י בית המשפט ואשר הוסכמו על ידי הצדדים, הרי מצאתי כי בסופו של דבר גם לעניין זה, נקטה המאשימה, באופן סביר וראוי בעת שמצאה לנכון לתקן את כתב האישום ולהסיר את סעיף החיקוק הרלוונטי להפרת צו מכתב האישום של הנאשם.

לפיכך, אני דוחה את טענת הנאשם להגנה מן הצדק.

סוף דבר: לאחר שקבעתי, כי הוכח ברף הנדרש בדין הפלילי, כי התקיימו יסודות עבירת האיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ושל עבירת תקיפה סתם – בן זוג, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק, ודחיתי את טענת הנאשם להגנה מן הצדק, אני מרשיעה אותו בביצוע עבירות אלו.

לטענת הנאשמת חשה בחוסר נעימות שהילד החליק לה מידיה ולא בשל התקיפה שיוחסה לה. הנאשמת מבינה, כי הארוע אינו תקין, אך הדבר קרה והיה בלתי נימנע והילד בכה, כחלק מהאפשרויות העומדות לילד להביע את עצמו.

המענה לאישום התשיעי במענה לאישום זה הנאשמת מאשרת את הסיטואציות השונות, אך לגבי כל אחת מהן כופרת בתקיפה המיוחסת לה. כפי שיפורט בהמשך, הלכה למעשה במהלך שמיעת הראיות מודה הנאשמת בתקיפות אשר ביצעה במסגרת אישום זה, אך בסיכומים נטען כי מדובר בהתנהגות כושלת, אך אין באף אחד מהאירועים כדי להתגבש לעבירת תקיפה, והקושי הנו כפועל יוצא מצבר האירועים.

ביחס לארוע זה, יש לציין כי ההרמה של הילדה על ידי הנאשמת בוצעה באופן אגרסיבית ואף הזזת הכסא שמאלה היתה באופן חד, אך אני מוצא ספק בשאלה אם מדובר בתקיפה, שכן הרמת הילדה לא היתה באופן שנעשה כלפי אחרים כמתואר לעיל, לא מידיה, אלא תוך החזקתה, אם כי באגרסיביות, אך אני מוצא בארוע זה ספק בשאלה אם עולה הוא כדי תקיפה, ולפיכך יש לזכות את הנאשמת מחמת הספק מעבירה של תקיפה סתם בגין ארוע זה. ארוע ז' – סירטון 151917 – בחדר המרכזי בנקודת הזמן 15:29:41, נגשת הנאשמת לפעוט אשר יושב על עגלת תאומים, מימין, ובוכה.

...

טענות ב"כ המאשימה לאישום הראשון גרסת הנאשמת בבית המשפט "אני דחפתי אותה ומשכתי אותה ואני ממש מתחרטת על כך וזה לא מעשה שצריך לעשות. החוסר סבלנות התעלתה עליי מכל הבחינות". המסקנה המשפטית המתבקשת - הנאשמת ביצעה שרשרת של פעולות אלימות כלפי הילדה, כולן יחד מהוות עבירה של תקיפה.

טענות ב"כ המאשימה לאישום השני ב"כ המאשימה מפנה לעדות הנאשמת בבית המשפט ולסרטון ונטען כי המסקנה המשפטית הינה כי האלימות שהפגינה הנאשמת, כפי שנצפית בסרטון, מופנית כלפי שני קטינים, א.ל וע.ט, ולאור האמור לעיל ניתן לראות כי הנאשמת מודה בתקיפתם באופן מלא.

כאמור, כי כל האירועים המפורטים באישום התשיעי הוכחו מעל לספק סביר, והנאשמת מורשעת בכולם, והעובדה כי היא מורשעת בעשר עבירות, ולא בשתיים עשרה, אינה נובעת מזיכוי או מכך שלא הוכחה עובדה כלשהי באישום זה, אלא מכך שנפלה טעות בכתב האישום ונכתב שתיים עשרה עבירות, כאשר מדובר בעשר.

הנאשמת מורשעת בכל שאר העבירות המפורטות בכתב האישום, כפי המפורט לעיל ביחס לכל אחד מהאישומים.

הנאשמת מורשעת בעבירות כדלקמן : עבירת תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין – 32 עבירות.