זיכוי נאשם מעבירת סירוב למסור תעודת זהות

מנגד, ביקשה ההגנה לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

גירסתו של הנאשם שהשוטרים "היתנפלו" עליו, והוא רק ניסה לברר עימם את פשר העניין, ללא שצעק, וללא שאיים, אינה מתיישבת עם גירסתם, שלפיה הישתולל, סירב למסור תעודת זהות, ואיים על אחד השוטרים, עד שנאלצו לעצרו.

בנסיבות אלה אין בידי לקבל טענה זו. סוף דבר בהנתן האמור, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, אי ציות להוראות שוטר במדים או שוטר שהזדהה על ידי הצגת תעודת מינוי, שהורה לו לעצור בצד.

...

גם אם מדובר במרחק קצר, ובפרק זמן קצר יחסית, לא מצאתי שיש באלה כדי לתמוך בגרסת הנאשם להשתלשלות הארוע וכאמור מקובלת עלי גרסת השוטרים.

לשיטת ההגנה, הנאשם, כעולה מעדותו, נסע בעליה חדה, בסמטאות העיר העתיקה בשפרעם, ומכאן שלא יכול היה לעצור, גם כשהבין שהכריזה מופנית אליו, ועצר בעת שהדבר התאפשר – אין בידי לקבל טענה זו. מעדויות השוטרים עולה שהנאשם לא נתן לשוטרים זכות קדימה בכיכר, ובעת שהורו לו לעצור, סרב לעצור והחל ב"נסיעה מטורפת", בעליה, לכיוון המסעדה שלו, תוך שלא שעה לכריזה ולאמצעים נוספים שהופעלו נגדו.

בנסיבות אלה אין בידי לקבל טענה זו. סוף דבר בהינתן האמור, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, אי ציות להוראות שוטר במדים או שוטר שהזדהה על ידי הצגת תעודת מינוי, שהורה לו לעצור בצד.

באותו המעמד ניסה הנאשם להציג לשוטר תעודת זהות של אחיו ובסופו של יום הורשע גם בעבירה של סרוב לתת שם ומען.

ביחס לסרוב למסור שם או מען, נטען כי השוטר נטל על דעת עצמו תעודת זהות שמצא ברכב (תעודה שהייתה שייכת לאחיו של הנאשם) וכך נולדה הטענה לפיה מסר פרטים של אדם אחר.

המדובר אכן בנתונים הפועלים לזכות הנאשם, אך מנגד אין אני יכול להיתעלם מן העובדה כי אדם זה הנו עבריין תנועה סדרתי אשר פעם אחר פעם מבצע עבירות תעבורה מסכנות חיים וגם מאסר שנגזר עליו בשנת 2017 יחד עם מאסר מותנה לצדו, לא הרתיע אותו מלחזור ולנהוג ברכב למרות שהוא נתון תחת פסילה פעילה כתוצאה מהחלטה שיפוטית.

...

אני סבור כי תקופת פסילה נוספת בת 18 חודשים אשר תרוצה במצטבר לפסילה שכבר תלויה כנגד הנאשם תענה יחד עם המאסר בפועל שייגזר על עקרון ההלימה הקבוע בחוק.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: קנס בסך 2500 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

הנני מורה על הפעלת עונש של פסילת רישיון הנהיגה למשך 4 חודשים כפי שנפסק על תנאי בבית משפט זה ביום 26.2.17 בתיק 8745-12-16 לריצוי באופן מצטבר כך שבסה"כ יירצה הנאשם 22 חודשי פסילה בפועל כתוצאה מגזר דין זה. הנני גוזר על הנאשם 6 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה עם רשיון נהיגה שאינו תקף מעבר ל – 24 חודשים והכל תוך 3 שנים מהיום.

לטענת ב"כ הנאשם לא ניתן לדעת לאור עדות העד , אשר העיד כי הוא לא יורד מהרכב ולא ניגש לבית כדי להדביק, גם אם יש סירוב ולפיכך אין אינדיקאציה כי הנאשם קיבל את פסק הדין, יודע על פסק הדין ושפסק הדין נימסר לו. עוד טען ב"כ הנאשם, כי כעולה מחומר הראיות שהוגש בהסכמה וביניהם חקירת הנאשם תחת אזהרה, הנאשם השיב כי לא ידע על הפסילה.

לדבריו, הוא לא מתווכח איתו ולא מבקש ממנו תעודת זהות, שכן אין לו סמכויות של שוטר.

דיון טענת "אין להשיב לאשמה" קבועה בסעיף  סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב-1982, ונוקטת בזו הלשון : "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זכוי לפי סעיף זה." ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש ואח', פד"י ד, עמ' 304 (להלן: "הילכת זרקא"), קבע בית המשפט העליון את ההלכה בסוגיית "אין להשיב לאשמה" ולפיה, טענת "אין להשיב לאשמה" תיתקבל על ידי ביהמ"ש, כאשר התביעה כשלה מלהציג ראיה כלשהיא המוכיחה יסוד חיוני ומרכזי של האשמה אולם, במקום בו הובאו ראיות בסיסיות להוכחת יסודות העבירה, אפילו אם הן דלות – תדחה הטענה.

...

לאור כל האמור אני דוחה את הבקשה.

המזכירות תודיע תוכן החלטתי לצדדים.

בפתח החלטתי אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם בתיק זה. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה בנגוד לתקנה 23(א)(1) בתקנות התעבורה.

לטענת המדינה סירב הנאשם למסור לשוטר תעודת זהות או תעודה מזהה אחרת אף שהשוטר הדורש היה לבוש מדים והציג דרישה לגיטימית לנאשם בהתאם לסמכויות שניתנו לו בחוק.

לאחר ששמעתי את כלל העדויות בתיק זה, החלטתי כי האישום לא הוכח מעבר לכל ספק סביר וכי יש הצדקה לזכות את הנאשם: ראשית, לא הצלחתי להבין מעדותו של ע.ת 1 מאין הבטחון כי תעודת הזהות הייתה כלל ברשותו של הנאשם עת דרש הוא ממנו להציגה.

...

בפתח החלטתי אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם בתיק זה. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה בניגוד לתקנה 23(א)(1) בתקנות התעבורה.

לאחר ששמעתי את כלל העדויות בתיק זה, החלטתי כי האישום לא הוכח מעבר לכל ספק סביר וכי יש הצדקה לזכות את הנאשם: ראשית, לא הצלחתי להבין מעדותו של ע.ת 1 מאין הביטחון כי תעודת הזהות הייתה כלל ברשותו של הנאשם עת דרש הוא ממנו להציגה.

אני סבור כי בנסיבות המתוארות לעיל, לא הוכיחה המדינה את ביצוע העבירה על ידי הנאשם מעבר לכל ספר סביר ולכן אני מחליט לזכותו.

בנוסף, משמצאתי ליתן אמון בגירסתו של השוטר חילף אשר חלקים נרחבים ממנה נתמכו כאמור בת/2, אני מוצאת כי גירסתו לפיה סירב הנאשם להזדהות ולמסור מספר תעודת זהות מהימנה, גם אם עניין זה אינו מוזכר בת/2 על ידי השוטרת מור ג'יאן ומבלי שנעלם ממני כי השוטר חילף לא זכר פרט זה, שהוא מינורי יחסית להתפתחות הארוע, והיה צורך ברענון זיכרונו בדוח הפעולה שערך.

טענות הגנה כלליות טרם סיום, יש לפנות ולבחון מספר טענות הגנה כלליות אשר הועלו בדמות הטענה לתחולת סייג השכרות על נסיבות המקרה, הטענה לפגיעה בזכות הנאשם להליך הוגן, משלא הוזהר ולא נחקר אודות העבירות המיוחסות לו כנגד השוטר חילף ואשר בוצעו על פי הנטען בכתב האישום בדירה, הטענה לקיומם של מחדלי חקירה שצריכים להביא לזיכוי הנאשם והטענה לכך שאין בתיק אישור שפיטה כנדרש.

...

מכאן – מסקנתי היא כי בראי מכלול הראיות, לא קופחה הגנת הנאשם, וודאי לא באופן המצדיק זיכויו.

על כן הבקשה נדחית.

סוף דבר לאחר בחינת כלל מפורט לעיל, מצאתי להרשיע את הנאשם בביצוע עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, עבירת הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, ועבירת שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר לפי סעיף 47(א) לפסד"פ, משהוכחו רכיבי העבירות כנדרש.