זיכוי נאשם מעבירת ניסיון לרצח לאחר חזרה מכתב אישום

ארועי הטרור מושא שלושת האישומים הראשונים לא יצאו בסופו של דבר אל הפועל מטעמים שונים, בעוד האישום הרביעי מתייחס לארוע של ניסיון לרצח שביצע העותר במקום עבודתו בנמל אילת כאשר הכה באמצעות פטיש בראשיהם של שני צוללנים יהודים שיעבדו במקום בכוונה לגרום למותם.

בגין מעשים אלה יוחסו לעותר עבירות שונות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפי החוק למאבק בטרור, התשע"ו-2016, לרבות שלוש עבירות של ניסיון לרצח.

המבחן לענין הליך פלילי הוא איפוא, כי מקום שהראיה החסויה היא "חיונית להגנת הנאשם", אזי יש לחשוף את המידע החסוי, ללא איזון עם האנטרס הצבורי המוגן על ידי החיסיון (תוך שהמדינה רשאית להחליט על חזרה מכתב האישום כדי להמנע מחשיפת המידע).

מהי ראיה "חיונית להגנת הנאשם"? בית משפט זה עמד לא פעם בפסיקתו על משמעותו של מונח זה, ונקבע כי "המבחן לחיוניותה של ראיה להגנתו של נאשם הוא אם יש בה "פוטנציאל מזכה", היינו - אם הראייה עשויה לעורר ספק סביר באשמתו (ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729 (1984); ע"פ 5114/97 סלימאני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 721 (1997); ע"פ 889/96 מזאריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, 443 (1997); דנ"פ 1424/01 מדינת ישראל נ' חמדאן (23.4.2001); [בש"פ 120/10](http://www.nevo.co.il/case/6243438) פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (24.2.2010); בש"פ 4745/17 יונס נ' מדינת ישראל (13.7.2017)).

בעניינינו, לאחר עיון בחומר המודיעיני החוסה תחת תעודת החיסיון השתכנעתי כי הוא אכן אינו כולל כל ראיה שהיא חיונית להגנת העותר, ולכאורה גם לא מידע שיכול להועיל להגנתו (מעבר למידע שהועבר לידיעתו במסגרת הפרפרזות שנמסרו לו), אלא להיפך; ומכל מקום, האנטרס של בטחון המדינה לחיסוי החומר גובר במקרה זה במובהק.

...

אירועי הטרור מושא שלושת האישומים הראשונים לא יצאו בסופו של דבר אל הפועל מטעמים שונים, בעוד האישום הרביעי מתייחס לאירוע של ניסיון לרצח שביצע העותר במקום עבודתו בנמל אילת כאשר הכה באמצעות פטיש בראשיהם של שני צוללנים יהודים שעבדו במקום בכוונה לגרום למותם.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר החסוי הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

אשר על כן העתירה נדחית.

במסגרת השיקולים שאינם קשורים בבצוע העבירה, הפניתה המאשימה, מחד, לכך שמדובר בנאשם צעיר, נעדר עבר פלילי שהודה בשלב מוקדם; ומאידך, נטען שלא עומדות לזכותו נסיבות חריגות לקולה כגון חלוף זמן ניכר מבצוע העבירות, או נסיבות חיים קשות או אחרות.

בהקשר לעיל, הפנה בא כוח הנאשם לעבירה בה הורשע הנאשם – הכנה למעשה טירור "בלבד", ולא בעבירת ניסיון לרצח, או עבירה חמורה אחרת שמייצגת מעשה ממשי לפגיעה במאן דהוא.

כן נטען כי הנאשם לא יהווה סכנה לאחר שיחרורו שכן הוא יגורש לירדן ולא יוכל לשוב לתחומי המדינה או הרשות.

נפנה בהקשר לעיל לס' 40י(ד) לחוק העונשין וכן, לדוגמה, לאמור בע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (14.10.2014), שם צוינו הדברים הבאים: "... הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום מבטאת את הסכמתו לעובדות ולנסיבות האמורות בו. יש בה משום הצהרה כי אין בעובדות ובנסיבות המתוארות בכתב האישום יותר מאשר עשה וכן, בהתאם, כי לא נשמטה מכתב האישום עובדה או נסיבה שיכולה היתה להיות לו לעזר או להקל עמו. לכן, משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום – לרוב לאחר שיח ושיג עם גורמי התביעה ובמסגרת הסדר טיעון – משקף כתב האישום את הסכמת הצדדים לאמור בו. .." חומרה נוספת בהקשר לנסיבות הקשורות בבצוע העבירה, יש לראות במעשי הנאשם לאחר שעוכב על ידי השוטרים.

...

· הננו דנים את הנאשם למאסר לתקופה של 12 חודשים, על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע; או עבירה לפי חוק המאבק בטרור, תשע"ו – 2016.

· הננו דנים את הנאשם למאסר לתקופה של 4 חודשים, על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירה של כניסה לישראל שלא כדין.

· הננו דנים את הנאשם למאסר לתקופה של 6 חודשים, על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירה של החזקת סכין.

כתב האישום תוקן ביום 3.11.2021 (להלן: כתב האישום המתוקן), והוא מייחס למשיב מעשה טירור של ניסיון רצח.

להשלמת התמונה יוער שביום 9.1.2022 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, ואולם בקשתו נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 19.1.2022, תוך שנקבע שאין בחלוף הזמן כדי להצדיק שיחרור לחלופה, בשים לב לסוג העבירה המיוחסת לו ולחומרתה.

ביום 19.7.2021 הציגה ההגנה סירטון שלא היה בידי גורמי החקירה, הכולל תעוד ממצלמת אבטחה שתיעדה באופן חלקי את ההתרחשות בארוע, ובו נראים המשיב 2 ונאשמים 6-4 בכתב האישום המקורי כשהם מגיעים לזירת הארוע אחרי תקיפת המתלונן, כשהוא שרוע על הקרקע ומקבל סיוע (להלן: הסירטון; יוער כי הסירטון הוצג לראשונה במסגרת הליכי המעצר לעניין שאלת הראיות לכאורה).

ביום 3.11.2021 הודיעה המבקשת לבית המשפט על חזרתה מכתב האישום בעיניינם של נאשמים 6-4 בכתב האישום המקורי, וביקשה לתקן את כתב האישום בעיניינם של המשיבים.

אשר להתקדמות ההליך, ציינה המבקשת כי ההליך התעכב בין היתר לצורך בחינת הסירטון, דבר שהביא לזיכויים של נאשמים 6-4 בכתב האישום המקורי.

...

לאחר שעיינתי בבקשה והאזנתי לטיעוני הצדדים בדיון שלפניי, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל.

משאלה הם פני הדברים, סבורני כי בנקודת הזמן הנוכחית טרם שונתה נקודת האיזון, במידה המצדיקה את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

הבקשה מתקבלת אפוא.

בהקשר זה, שבה התובעת על עמדתה, כי אין לזקוף לזכותו של הנאשם אי-היתממשות פוטנציאל הנזק, משהגורמים לכך היו חצוניים, ולא נבעו מחרטה שלו, או מחזרתו מרצונו לפגוע בחיי אדם ולזרוע הרס; המשאבים העצומים המושקעים בהגנה על ביטחון המדינה וגבולותיה, ובכללם במניעת הסתננויות, נוכח פעולות הנאשם ודומיו.

לדבריו, באישום הראשון - הפגיעה עומדת במדרג בינוני-נמוך; באישום השני - בעבירה של ניסיון לרצח, נטען, שהגם שהנאשם היה חלק מהחבורה, לא ניתן להיתעלם מכך שלא היה היוזם, המתכנן או "המוח", כלשונו, שעמד מאחורי תיכנון ירי הטילים.

לעניין ראש הנפץ שהרכיב הנאשם באחד הטילים, כעולה מכתב האישום המתוקן, טען הסניגור, שלא ברור כלל, האם מדובר בטיל שנורה, בסופו של יום, שהרי רק שניים מתוך הארבעה נורו בפועל.

בשיקולי דחיית העירעור, עמד ביהמ"ש העליון על חומרת מעשי המשיב, פוטנציאל הפגיעה והסכנה הטמונה במעשיו, כמו גם, חלקו בבצוע המעשים, כמי "שלא היה מוביל או יוזם כי אם מבצע". עוד צוין, שהמשיב סרב לשוב ולהטמין המטענים פעם נוספת, ולא מילא אחר הבקשה לדיווח על תנועות כוחות צה"ל. · תפ"ח (ב"ש) 1056/07 מדינת ישראל נ' אל טאוויל (מיום 19.09.10) - נגזר דינו של נאשם, אשר הורשע עפ"י הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חברות בהתאחדות בלתי מותרת, לפי תקנות ההגנה (שעת חרום)-1945; 3 עבירות של ניסיון לרצח; ועבירה של קשירת קשר לפשע, לפי חוק העונשין.

· תפ"ח (ב"ש) 1090/07 מדינת ישראל נ' אבו מטלק (מיום 17.05.10) - נגזר דינו של נאשם, אשר הורשע על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חברות בהתארגנות בלתי מותרת, לפי תקנות ההגנה (שעת חרום)-1945; עבירה של סיוע לניסיון רצח, לפי חוק העונשין; ועבירה של ניסיון לרצח, לפי החוק הנ"ל. מעשיו כללו הצטרפות לאירגון, שהוכרז כשנה לאחר מכן, היתאחדות בלתי מותרת, ורקימת תכנית, יחד עם אחרים, להנחת מטען ברכב בגבול ישראל-עזה, בכוונה לגרום למותם של ישראלים.

...

אשר לסיבות שהביאו את הנאשם לבצע העבירות - אין בידי לקבל טענת ההגנה, כאילו נעשה הדבר בתמימות, ואך, בשל מניעים כלכליים, ומתוך דוחק, ורצון לסייע בפרנסה.

שקלול הנסיבות, המשליכות על קביעת העונש בתוך המתחמים, בנתון לסוג העבירות הנדונות, היה מביא לכלל מסקנה של קביעתו, לגבי כל אישום, קרוב יותר לצד התחתון, מאשר לצד העליון, של כל מתחם.

סוף דבר: לאור האמור, ומהשיקולים שצוינו, אציע לגזור על הנאשם עונש כולל, בגין המעשים שעליהם הורשע, ובהתחשב במתחמי העונש שפורטו והוצגו לעיל.

כתב האישום ממשיך ומתאר כי הנאשם עזב את הבניין, אך זמן קצר לאחר מכן שב למקום כשהוא מצויד בסכין גדולה עם להב באורך של כ-10 ס"מ, התקרב אל המתלונן והחל לידקור אותו באמצעות הסכין דקירות רבות בבטנו, בפלג גופו העליון, בגבו ובגפיו, בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה.

מהלך הדיון כתב האישום המקורי הוגש ביום 19.5.2022 בפני הרכב, משום שבמקור יוחסה לנאשם עבירה של ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין.

אשר לגזירת העונש בתוך המיתחם – המאשימה ציינה כי הנאשם בחור צעיר, ללא עבר פלילי, ויש לזקוף לזכותו את ההודאה.

כעולה מכתב האישום, במהלך עבודת המתלונן במבנה השייך למשפחת הנאשם בסמוך למגורי הנאשם, הגיע אליו האחרון פעמיים.

מן הראוי לשוב ולהדגיש כאן כי במסגרת ההסדר בו הומרה העבירה מניסיון לרצח לחבלה בכוונה מחמירה, הסכימו הצדדים כי הנאשם לא יהיה רשאי לטעון לתחולתו של סייג לאחריות או לקרבה לסייג במסגרת הטיעונים לעונש.

...

לאור הנתונים שהובאו לעיל ובהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת, אני קובע כי מתחם העונש ההולם בנסיבותיו של מקרה זה נע בין 7 ל-11 שנות מאסר וכן מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.

גזר הדין בשים לב למתחם העונש שקבעתי ולשיקולים הקשורים לגזירת העונש, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 7 שנים בניכוי ימי מעצרו מיום 21.4.2022.

12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי כי הנאשם לא יעבור בתוך שלוש שנים, עבירת אלימות מסוג פשע ויורשע בה. 5 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי כי הנאשם לא יעבור בתוך שלוש שנים עבירת אלימות מסוג עוון או עבירה לפי סע' 186 לחוק העונשין ויורשע בה. אני מחייב את הנאשם לפצות את המתלונן, עד תביעה מס' 1, בסכום של 75,000 ₪.