זיכוי נאשם מעבירת מהירות מחמת ספק בשל אי-הוכחת בדיקות מכשיר הממל"ז

לפיכך אני קובע כי הוכח לבית המשפט כי הנאשם נהג בדרך עירונית, ולאור כל האמור לעיל החלטתי להרשיע הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת בהיותי ער לכך כי מדובר בעדות יחידה".

אני סבור כי, לאור האמור לעיל, הוכחת קיומה של דרך עירונית במקרה דנן, הנה מוטלת בספק, מאחר ולא הוכח קיומו של תמרור המורה על כך, וכי השלטים המזכירים את מהירות הנהיגה המותרת במקום במהירות של 50 קמ"ש, אינם יכולים להיות תחליף לתמרור הנידרש.

לאור האמור לעיל, כאשר מוטלת בספק הוכחת היות המקום "דרך עירונית" (בהעדר הוכחת קיומו של תמרור כנדרש), והמהירות המותרת בשטח ערוני הנה 80 קמ"ש באם לא נקבע אחרת, אזי, בנסיבות העניין, נהיגה במהירות של 81 קמ"ש, אין בה די כדי להצדיק הרשעה בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת.

מכל מקום, אני סבור, כי גם מטעם זה יש לזכות את המערער, ולו מחמת הספק המתעורר מתשובות העד, כי במקרה דנן נתקיימו מלוא התנאים אשר עוגנו בהלכת עטייה וזאת כמצויין להלן: "גם בהנחה כי הממל"ז אמין, הוראות היצרן מחייבות לא להסתפק בכך, ויש לשוב ולבדוק אותו בכל פעם מחדש טרם הפעלתו, כאשר הבדיקות כוללות את האלה: בדיקה עצמית של כל מכלולי המכשיר; בדיקת תקינותן של הקריאות המתקבלות על לוח התצוגה; בדיקת קיומו של תיאום אופקי ואנכי בין נקודת ההצבעה האדומה לקרן הלייזר; בדיקת כיול המכשיר שמטרתה לוודא כי טווח המכשיר ותזמונו מדיקים; ושהוא מסוגל למדוד מהירות של כלי רכב נעים" (שם, בעמ' 309).

...

בטיעוניו בע"פ, הוסיף וטען ב"כ המערער כי המונח "דרך עירונית" אינו מונח "מסקנתי" אלא, "עובדתי" הכולל "הוכחת עובדות מסויימות" מהן מסיקים מסקנה משפטית תוך שהוא מפנה לעדות רושם הדו"ח בלבד, כי נהיגת המערער היתה בשטח ערוני.

באת כח המשיבה הסכימה, כאמור, עם טיעוניו של ב"כ המערער באשר לאי הפחתת 5 קמ"ש מהמהירות שיוחסה למערער, כך, שיוצא אפוא, שהמהירות אשר על פי הנטען נהג המערער את רכבו, היתה על פי הנטען לגרסת התביעה, 81 קמ"ש בלבד.

מכל מקום, אני סבור, כי גם מטעם זה יש לזכות את המערער, ולו מחמת הספק המתעורר מתשובות העד, כי במקרה דנן נתקיימו מלוא התנאים אשר עוגנו בהילכת עטייה וזאת כמצויין להלן: "גם בהנחה כי הממל"ז אמין, הוראות היצרן מחייבות לא להסתפק בכך, ויש לשוב ולבדוק אותו בכל פעם מחדש טרם הפעלתו, כאשר הבדיקות כוללות את האלה: בדיקה עצמית של כל מכלולי המכשיר; בדיקת תקינותן של הקריאות המתקבלות על לוח התצוגה; בדיקת קיומו של תאום אופקי ואנכי בין נקודת ההצבעה האדומה לקרן הלייזר; בדיקת כיול המכשיר שמטרתה לוודא כי טווח המכשיר ותזמונו מדיקים; ושהוא מסוגל למדוד מהירות של כלי רכב נעים" (שם, בעמ' 309).

סיכומו של דבר, אני מחליט לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בימ"ש קמא ולזכות את המערער מהעבירה בה הורשע.

בדיון ההוכחות הסכים ב"כ הנאשם כי המכשיר היה תקין במועד ביצוע בדיקות התקינות (פרו' עמ' 8 שו' 9-11) הראיות מטעם המאשימה העידה השוטרת רס"ל קטי סיגל קינן שאכפה את העבירה באמצעות מכשיר הממל"ז (להלן: "המפעילה") ובאמצעותה הוגשו הזמנה לדין וכתב אישום (ת/1) ונספח (ת/2).

בבחינת הפסיקה בעיניין זה ניתן ללמוד כי זכוי נאשם במקרים דומים נעשה נוכח העדר אינדיקאציה כלשהיא לתוצאות הבדיקות, קרי במצבים בהם לא פורטו הנתונים העובדתיים של הבדיקות ואי סימון V. למשל, בתת"ע 3579-03-10 מדינת ישראל נ' שי נממי מיום 23.3.2011, זוכה נאשם, בין היתר, בשל אי סימון V על-ידי מפעיל הממל"ז ואי פירוט הנתונים העובדתיים של הבדיקות.

לנוכח האמור אני קובעת כי המאשימה הוכיחה, למעלה מכל ספק, את העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום ומרשיעה אותו בעבירה של נהיגה במהירות של 142 קמ"ש במקום 90 קמ"ש בדרך שאינה עירונית על סמך תוצאת בדיקת הממל"ז. ניתנה היום, ט"ו סיוון תשע"ט, 18 יוני 2019, במעמד הצדדים 1 מתוך 7

...

משכך, קבעה כי אין בעובדה שמדובר בדגם חדיש יותר של מכשיר הממל"ז כדי לשנות מחזקת האמינות שנקבעה לגביו בפסיקה, שכן לא מדובר במכשיר חדש לחלוטין ובטכנולוגיה חדשנית שטרם הובאה בפני בתי המשפט: "לטעמי, העובדה כי מדובר בדגם חדיש יותר של מכשיר הממל"ז, אין בה כדי לשנות מחזקת האמינות שנקבעה לגביו בפסיקה, שכן המהות והעיקרון המדעי, נותרו ללא שינוי, גם בדגם החדיש, העושה אף הוא שימוש בקרני לייזר לצורך מדידת מהירות ומשנקבע בעניין לוי ועטיה לעיל, כי מדובר בעקרון מדעי ידוע ומקובל ובהמשך, נקבע כי מכשיר הממל"ז מיישם את אותו עקרון מדעי באופן אמין, שיש בו כדי לבסס הרשעה כראיה יחידה, הרי שחזקה זו עומדת גם למכשיר שבנדון". בערעור שהגיש הנאשם על הכרעת הדין ועל גזר הדין אישר כב' השופט בן-יוסף את קביעותיה של כב' השופטת קריספין (עפ"ת 56226-04-18 בר-אל דוד נ' מדינת ישראל (19.7.2018)) לפיכך, אני קובעת כי על מכשיר ממל"ז UltraLyte LRB LTI 20-20 חלה חזקת האמינות שנקבעה בפסיקה לגבי מכשיר הממל"ז LTI 20-20.

במקרה שבפני תוצאות בדיקות תקינות המכשיר, תועדו באמצעות סימון V ודי ביתר הפרטים שמולאו בדו"ח ובעדותה של המפעילה כדי להביא למסקנה בדבר תקינות המכשיר .

במקרה שבפני סימנה המפעילה את תקינות כל ארבעת הבדיקות באמצעות V. על כן, אין בידי לקבל את טענות ההגנה לפגמים במילוי הנספח ( ת/2) שעולים לכדי זיכוי הנאשם.

משכך אני קובעת כי המכשיר היה תקין ביום ביצוע העבירה.

לנוכח האמור אני קובעת כי המאשימה הוכיחה, למעלה מכל ספק, את העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום ומרשיעה אותו בעבירה של נהיגה במהירות של 142 קמ"ש במקום 90 קמ"ש בדרך שאינה עירונית על סמך תוצאת בדיקת הממל"ז. ניתנה היום, ט"ו סיוון תשע"ט, 18 יוני 2019, במעמד הצדדים 1 מתוך 7

בתיק זה החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לו. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, הזמנה לדין, המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר בנגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, לאחר שהנאשם נהג, על פי הנטען, בדרך בר יהודה בחיפה מול מכללת דרור במהירות של 101 קמ"ש בעת שהמהירות המרבית המותרת במקום עומדת על 70 קמ"ש. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

ב"כ המאשימה היתנגד להגשת אותו סרט ואולם השוטר ישראל אלון אישר כי צפה בסרט אשר הוגש לבית המשפט וזאת בנסיבות אחרות, והשוטר אף מסר כי ערך בדיקה לסרט וממנה עולה כי המהירות בה נהג הנאשם היא המהירות בה נקלט הנאשם במכשיר הממל"ז. עוד העידה מטעם הנאשם עדת ההגנה הגב' לולה אילאין, בת זוגו של הנאשם, אשר העידה כי נסעה עם הנאשם לעיר התחתית וכי בשלב כלשהוא קפץ שוטר לכביש ועצר אותם ולאחר שנעצרו הבחינה בשוטר נוסף שיושב על כסא ורושם דוחות.

בהתייחס לסרטון אשר נקלט במצלמה ברכבו של הנאשם והוצג בבית המשפט הרי שלאחר שצפיתי בסרט לא מצאתי שיש בו כדי לשנות מהחלטתי האמורה לעיל שכן בסרט לא ניתן לראות את מה שהתרחש בעת בה נקלט רכבו של הנאשם ע"י השוטר במרחק של 237 מטרים אלא רק את מצב הדברים כפי שנקלט בעדשת המצלמה מהרגע בו וליד סימן לרכב הנאשם לעצור ובמובן זה הסרט רק מחזק את היותו של העד וליד מוחמד עד מהותי ורלבנטי בנסיבות תיק זה. העולה מכל הנ"ל הוא שאני קובעת כי עובדות כתב האישום לא הוכחו בפני מעל לספק סביר ולכן אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום.

ניתנה היום, כ' שבט תשע"ה , 09 פברואר 2015, בהעדר הצדדים 4 מתוך 4

...

בתיק זה החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לו. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, הזמנה לדין, המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר בניגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, לאחר שהנאשם נהג, על פי הנטען, בדרך בר יהודה בחיפה מול מכללת דרור במהירות של 101 קמ"ש בעת שהמהירות המרבית המותרת במקום עומדת על 70 קמ"ש. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

לאחר ששמעתי את עדי התביעה ואת הנאשם ועדת ההגנה, התרשמתי מהופעתם בפני בבית המשפט ולאחר ששקלתי את עדויותיהם והמסמכים שערכו הגעתי למסקנה כי לא ניתן בנסיבות תיק זה לקבוע חד משמעית שעובדות כתב האישום הוכחו בפני מעל לכל ספק סביר ולכן יש מקום לזכות את הנאשם מחמת הספק.

בהתייחס לסרטון אשר נקלט במצלמה ברכבו של הנאשם והוצג בבית המשפט הרי שלאחר שצפיתי בסרט לא מצאתי שיש בו כדי לשנות מהחלטתי האמורה לעיל שכן בסרט לא ניתן לראות את מה שהתרחש בעת בה נקלט רכבו של הנאשם ע"י השוטר במרחק של 237 מטרים אלא רק את מצב הדברים כפי שנקלט בעדשת המצלמה מהרגע בו וליד סימן לרכב הנאשם לעצור ובמובן זה הסרט רק מחזק את היותו של העד וליד מוחמד עד מהותי ורלבנטי בנסיבות תיק זה. העולה מכל הנ"ל הוא שאני קובעת כי עובדות כתב האישום לא הוכחו בפני מעל לספק סביר ולכן אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום.

בישיבה מיום 4.4.21 ביקש הנאשם לדחות להקראה נוספת על מנת לעיין בחומר החקירה ולהתייעץ, וכן לבדוק אם יש סירטון; והדיון נדחה, כמבוקש, למועד נוסף.

עם זאת, ועל אף הרושם החיובי שהותירו בי השוטרים והאמון שנתתי בגירסת השוטר האוכף, סברתי כי בנסיבות הארוע שבעניינינו, אין בתאור השוטר משום הוכחה, מעל לכל ספק סביר, כי היה ניכר בעיני הנאשם כי בכוונת הולכת הרגל לחצות את המעבר, וכי הנאשם הבין כי בכוונת הולכת הרגל לחצות את הכביש; והגם שלא מצאתי כל דופי בעדות השוטרים, סברתי כי העבירה לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר מהראיות שהובאו בפני; ולכן הוריתי על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

וזו לשון הסעיף: "(א)  משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; " המחוקק לא הורה על מתן פיצוי כל אימת שהליך פלילי הסתיים בזיכוי, וסעיף 80(א) לחוק העונשין אינו קובע הסדר אוטומאטי של פסיקת פיצוי ושיפוי לכל נאשם שזוּכה בדין או שהאשום בעיניינו בוטל, ופצוי זה שמור לנסיבות מיוחדות.

כפי שנקבע, "הדברים האמורים נכונים במיוחד בנוגע לעבירות תעבורה מסוג של בררת משפט. מדובר בעבירות קלות שעונשן קנס, והן אינן נושאות עמן סטיגמה פלילית. בהיתחשב בכך, ונוכח השאיפה להקל את המאבק בעבירות התנועה הכוללות פוטנציאל לפגיעה בגוף וברכוש, קבע המחוקק סדרי דין מיוחדים של בררת משפט, שתכליתם לעודד תשלום קנס ללא היתדיינות, לפיכך תשלום הקנס נחשב להודאה באשמה, להרשעה ולנשיאה בעונש. לעומת זאת אם בחר המקבל הודעת תשלום קנס להשפט, הנטל על התביעה לשכנע כי ביצע את העבירה. במקרים שנעשה בהם שימוש במכשיר טכני (כגון מצלמה בכביש או ממל"ז למדידת מהירות נסיעה) על התביעה להוכיח את תקינותו ואת אופן הפעלתו של המכשיר. זכותו של אדם לבחור במשפט ולהילחם על חפותו גם בעבירת תעבורה, ואולם הבוחר להשפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו: אם יזוכה תוך קביעה שלא עבר עבירה, כגון אם יתברר כי המעשה לא היוה עבירה, או שהנאשם לא היה מי שביצע את העבירה, והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או ביראוקראטית, כי אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות הגנתו. לעומת זאת במקרים שבהם זוכה הנאשם זכוי "טכני" מחמת העדר הוכחה, כגון כאשר לא הצליחה התביעה להביא עד מרכזי, או כאשר לא נמצאה הראיה הטובה ביותר להוכחה בלא קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה, הרי ככלל ובהעדר נסיבות חריגות, כגון התרשלות של ממש מצד התביעה, לא ישופה הנאשם בגין הוצאותיו.

...

בהקשר זה יצוין, כי מדובר בזיכוי מחמת הספק, לאחר שהתרשמתי לחיוב מעדותם של השוטרים בפני, ושוכנעתי כי היא משקפת את העובדות כפי שראו אותן השוטרים בעת ביצוע האכיפה; והגם שלא מצאתי כל דופי בעדות השוטרים, סברתי כי העבירה לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר מהראיות שהובאו בפני, ולכן הוריתי על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

שלישית, בעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם - אינני סבורה כי מתקיימות נסיבות כאלה המצדיקות להיעתר לבקשה; וגם הטענות לעוגמת הנפש ושהמבקש הגיע מהמרכז, אין בהן כדי להצדיק פסיקת פיצוי לנאשם.

בכלל נסיבות אלה, הבקשה נדחית.

מכשיר ממל"ז שהופעל בידי שוטר, שהיה מוצב במקום, הראה שהמהירות בה נסעה הנאשמת הייתה 117 קמ"ש, כשהמהירות המרבית המותרת במקום היא 80 קמ"ש. תמצית טענות הצדדים אליבא דמאשימה, הנאשמת נהגה במהירות 117 קמ"ש. מהירותה נמדדה באמצעות מכשיר ממל"ז, שהופעל על פי הנהלים המחוייבים בעת הפעלתו, ועל כן יש להרשיע את הנאשמת.

ההגנה, מנגד, כופרת במהירות המיוחסת לנאשמת וסבורה שיש להורות על זיכויה.

העדות המשמעותית, בנסיבות אלה, היא של מפעיל הממל"ז, אשר עליו להוכיח שבדק את המכשיר כנדרש ושמר על נהלי ההפעלה בעת אכיפת העבירה.

יתירה מכך, בעניינינו אין המדובר במצב בו הראיות שהניחה התביעה אינן מבוססות, כך שהיעדר מזכרי השוטרים, אינו בגדר "מחדל". במקרה שלפני די בדוח שערך השוטר, בנספח לו, ובעדותו לפני, כדי להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתה של הנאשמת.

ההגנה לא הוכיחה שקיים קיים ספק באמינות העתק הדוח.

לסיכום, המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את המיוחס לנאשמת בכתב אישום.

...

סוף דבר נוכח האמור, לאחר שהזהרתי את עצמי שמדובר בגרסה מול גרסה אני קובעת שאני מעדיפה את גרסת התביעה על פני גרסת הנאשמת.

לסיכום, המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את המיוחס לנאשמת בכתב אישום.

לפיכך אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה של נהיגה במהירות של 117 קמ"ש, במקום בו המהירות המירבית המותרת היא 80 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.