זיכוי נאשם מעבירת הפרעה לתנועה לפי תקנה 71(1) לתקנות התעבורה

לנאשמת מיוחסת עבירה לפי תקנה 71(1) לתקנות התעבורה.

מנגד, ביקשה הנאשמת לזכותה מן העבירה.

הוסף, כי שנים נוהגת היא לחנות במקום ומעולם לא קיבלה דוח על כך. עוד נטען, כי את הוראת הסעיף יש לפרש בצמצום רק למקרים "בהם ההפרעה והעיכוב עולים לצורה שכל נהג סביר יכול להבין שמפה רכב לא יכול להכנס ולצאת". דיון: וזו לשונו של סעיף 71(1) לתקנות התעבורה תשכ"א 1961: לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן – (1) שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה; (2) שהוא מסתיר תמרור או חלק ממנו מעיני עוברי דרך.

...

בהתאם לכל אלו אני מרשיע את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז 1977 קובע : "80 (א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה יראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחסד"פ בסכום שייראה לבית המשפט..." הרקע: ביום 28.4.17 נרשם נגד הנאשם דו"ח תנועה מסוג בררת משפט בגין עבירה של הפרעה לתנועה, בנגוד לתקנה 71 (1) לתקנות התעבורה.

ברישא של הכרעת דין "המזכה" נקבע כי כלל לא עולה מה-דו"ח ואפילו לא מעדות השוטר בפני בית המשפט, כי נגרמה הפרעה כלשהיא לתנועה.

...

עוד עולה כבר מתגובת הנאשם לשוטר במקום ,כפי שנרשם בדו"ח (ת/1) כי הנאשם טען בפני השוטר כי "הרכב התחמם והוציא עשן". במצב עניינים זה, אני סבור כי חובה היתה על השוטר להעמיק את הבדיקה ולבחון אם אכן היתה תקלה ברכב ולא לרשום מיד דו"ח, וגם אם התחיל ברישום הדו"ח , האם קיימת מניעה לשיקול נוסף מצידו ואף להימנע ממסירת ה-דו"ח לנאשם ? אולם, גם כאשר הדו"ח הגיע אל בית המשפט, לא הסתפק הנאשם, שאינו משפטן, בכפירה כללית או סתמית אלא מסר כפירה מפורטת ביותר, שלדעתי, חייבה בירור מעמיק מצד התביעה, לפני מועד שנקבע לשמיעת ההוכחות.

1) הערת פתיחה ".... נאמר מיד שאין מקום לקבוע שמצב כזה (קרי מצב שלא היה יסוד לאשמה) מתעורר כל אימת שנאשם יוצא זכאי.... ורק אם יימצא מלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין או שהעובדו ת הנטענות אינן מהוות עבירה ... מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות.... לא יספיק ... היה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם..." עוד, אני מפנה להתייחסות השופט קדמי לעילה הנוספת של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", שלגבי שאלה זו ניתן לבית המשפט " מרווח רחב של שיקול דעת" (עמ' 1791) ראה גם ת"פ (מחוזי י"ם) 127/95 וינטר נ' מ"י ( תקדין מחוזי, כרך 96 (1) עמ' 1601) בו נקבע : "לסיכום נקודה זו , אומר שיש לבחון אם התביעה בדקה כראוי את חומר הראיות הקביל והרלוונטי לכתב האישום ואם חומר הראיות האמור יש בו לפחות ראיות לכאורה לביסוס האשמה נגד הנאשם ואם התשובה לשאלות אלה היא בשלילה, כי אז יש מקום לקביעה כי לא היה יסוד לאשמה". הנאשם אינו מפרט בבקשתו איך הוא מגיע לסכום המבוקש של 3,000 ₪ אבל ברור כי הפסיד ימי עבודה ונדרש לשלם שכר טרחה של עו"ד בגין התייעצות עם עו"ד ואף הגשת בקשה זו .

בהעדר כל זה, אני קובע כי קיימת הצדקה לפסיקת הוצאות לטובת הנאשם, הן לפי הרישא והן לפי הסיפא לסעיף 80 (א) לחוק כאמור.

לסיכום, אני מקבל את בקשתו של הנאשם ופוסק לו הוצאות הגנתו בסך 2,500 ₪ סכום זה ישולם תוך 90 יום מהיום ואחרי מועד זה ישא ריבית והצמדה בחוק עד למועד הפרעון בפועל.

כללי כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה של הפרעה לתנועה בנגוד לתקנה 71(1) לתקנות התעבורה.

לאור האמור לעיל, לא ניתן לקבוע על סמך גרסת השוטר ממצאים עובדתיים מעבר לכל ספק סביר ודי בכך כדי להורות על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדותו של רס"ב נאיף עבוד, הגעתי לכלל מסקנה כי עובדות כתב האישום לא הוכחו מעבר לכל ספק סביר.

אשר לעתירת הנאשם להוצאות בגין אי התייצבות עד התביעה לדיון שהתקיים בתאריך 3.6.13, דינה להידחות.

בנסיבות אלו אני סבור כי אין מקום לפסוק לנאשם הוצאות.

בהתאם להוראת סעיף 182 סיפה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ראשית דבר אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם חרף ביצוע העבירה הואיל ועומדת לו הגנה מן הצדק.

כתב האישום לנאשם נימסרה הודעת תשלום קנס (לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) בגין עבירה של חניה באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה - בנגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 ותקנה 71(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

...

בהתאם להוראת סעיף 182 סיפה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ראשית דבר אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם חרף ביצוע העבירה הואיל ועומדת לו הגנה מן הצדק.

בסופו של דבר הוגשה ביום 6.6.2017 רשימת דו"חות בגין הפרת סעיף 5(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 שניתנו ברח' חשין בתאריכים 22.5.2016-10.6.2016 (כזכור, החניה של הנאשם היתה ביום 2.6.2016).

התוצאה אני קובע כי הנאשם ביצע את העבירה.

הנאשם בהליך זה מואשם כי העמיד את רכבו כך שעבר על הוראות סעיף 6(ב1) לחוק עזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ה-1985 ותקנה 71(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 העוסקים בהעמדת רכב באופן הגורם הפרעה לתנועה.

הלכה פסוקה היא כי באישומים לפי תקנה 71(1) על המאשימה להדגים כי העמדת הרכב יצרה הפרעה, שבוש כלשהוא של היכולת לעשות שימוש רגיל בכביש, וכי די בהפרעה פוטנציאלית ואין צורך להוכיח את ההפרעה בפועל (ע"פ (מחוזי חיפה) 356/05 יהודה מלאך נ' מדינת ישראל (2005)), כאשר הפרעה פוטנציאלית היא צימצום מרחב אפשרויות התנועה של משתמשי הדרך (רע"פ 5273/12 זאב גיא נ' מדינת ישראל (2013)), ואין צורך להוכיח כי בזמן רישום הדו"ח עבר במקום רכב אחר שהתקשה לעבור, או נאלץ לסטות מנתיב נסיעתו, וכדברי בית המשפט העליון: דיני החניה מחייבים יצירתם של כללים ברורים ומפורשים, היוצרים ודאות ומונעים עמימות ואי-בהירות.

כך שודאי שהעובדות המתגבשות לכדי עבירה היו ידועות בפועל לנאשם, והוא "החליט" כי החנייה במקום מותרת מאחר ולא ראה תמרור האוסר זאת וראה כלי רכב אחרים החונים בצורה דומה, אך כאמור לעיל, אין בכך די. אומנם מצאתי כי המאשימה, באופן החוזר על עצמו במרבית המקרים, לא פירטה די את כתב האישום, וכשמדובר בכתב אישום על עבירת סל כהפרעה לתנועה מצופה שדו"ח העבירה יכלול פירוט עובדתי רב יותר (עפ"א (מחוזי ב"ש) 7574-04-17 אולשק ושות' מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל עריית אשדוד (2017)).

עם זאת, לא מצאתי בכך משום פגם שיביא לזיכוי.

...

לפיכך, אני מקבל את טענת הנאשם כי אין מקום להתייחס לפן זה בעדותו של הפקח ולגדור את הכרעת דין זו אך ורק לשאלה העבירה של הפרעה לתנועה.

עם זאת, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוגשו אני מוצא כי הנאשם אכן העמיד את רכבו באופן שיצר הפרעה לתנועה ולפיכך אני מרשיע אותו במיוחס לו. תקנה 71(1) יוצרת "הוראת סל" שנועדה להרתיע מהעמדת רכב באופן שמפריע לתנועה גם מבלי שהוצב תמרור מוסדר (ת"א (מחוזי ירושלים) 1408/97 עובד שם טוב (קטין) נ' עוודאללה איברהים (2000)).

למעשה הנאשם עצמו מאשר כי עוד כשהחנה התעורר בו חשד כי ייתכן ומדובר במקום חניה אסור: "חניתי במקום הפנוי שהיה, והיה נראה לי מוזר שיש מקום פנוי והלכתי לראות אם מקום החניה תקין מבחינה חוקית" (עמ' 4 לפרוטוקול בשורות 19-20).