זיכוי נאשם מעבירת גרימת חבלה ברשלנות

הנאשם מואשם בעבירות של נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה ניחבל אדם חבלה של ממש, בנגוד לסעיפים 62(2) ו- 38(3) לפקודת התעבורה; היתנהגות הגורמת נזק לאדם, בנגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה (בצרוף סעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה); וסטייה מנתיב נסיעה, בנגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה (בצרוף סעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה).

כאמור, הנאשם נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת פגיעה במכשול, והוא הצליח בכך, אך הפגיעה בנפגע המוסווה היתה מחוץ לתחום צפייתו הסבירה ואין לחייב אותו בשל כך. לאור האמור, אני קובע כי לא היתקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש להיתהוות העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, והתוצאה היא זיכויו של הנאשם.

...

אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי מהראיות שהוצגו מצטיירת תמונה שונה מזו המתוארת בכתב האישום, ומכאן מצאתי צדק רב בטענות ההגנה, כפי שסוכמו על ידי הסנגור המלומד, עוה"ד גיל משה, אשר מפריכות את האשמה שיוחסה לנאשם בתיק זה ומוכיחות שהתאונה היתה בלתי נמנעת מבחינת הנאשם.

המקרה שבפנינו אינו שונה מהדוגמא שהצגתי, והחקירה שעשה הבוחן אינה תורמת להסקת מסקנות נכונות בתיק זה. על כן, טענתו של הנאשם כי לא ראה, ולא יכול היה לראות, את הנפגע שהיה מוסתר בתוך סבך הענפים, לא נסתרה – ואני מקבל אותה כעובדה במשפט זה. הנאשם העיד (פרוטוקול הדיון מיום 1.3.17, עמ' 10-13) כי הוא לא היה מודע כלל לעובדה שקרתה תאונה, וכי הדבר נודע לו בדיעבד לאחר שהמשטרה הגיעה לביתו והאשימה אותו בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה (שלאחר מכן התבררה כחסרת כל יסוד).

יפים בהקשר זה דבריו של בית המשפט המחוזי בנצרת בעניין עפ"ת (נצרת) 28434-05-13 ברזל נ' מדינת ישראל (2013): "על [המאשימה] להוכיח אפוא, כי הפגיעה במנוחה הייתה יכולה להימנע ולהוכיח באופן פוזיטיבי כיצד הייתה יכולה התאונה להימנע. רק אם מגיעים למסקנה חישובית ולפיה, התאונה הייתה יכולה להימנע ובאילו תנאים יכולה הייתה להימנע, כי אז היה ניתן לקבוע, כי [הנאשם] חרג מתנאי ההתנהגות הנדרשים וכי התגבשו בעניינו יסודות עבירת ה"רשלנות" ולפיכך, יש להרשיעו בפלילים.

כאמור, הנאשם נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת פגיעה במכשול, והוא הצליח בכך, אך הפגיעה בנפגע המוסווה היתה מחוץ לתחום צפייתו הסבירה ואין לחייב אותו בשל כך. לאור האמור, אני קובע כי לא התקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, והתוצאה היא זיכויו של הנאשם.

לטענתו, נהג המונית משקר לגורמי אכיפת החוק, וצריך לתת את הדין על כך. לאחר שבחנתי את עדויותיהם של עדי התביעה, מזה, ואת עדות הנאשם מזה, ועל יסוד מכלול חומר הראיות שבפניי, אני מחליט לזכות את הנאשם מהעברות של היתנהגות שגרמה חבלה לגוף; נהיגה רשלנית; נסיעה אחורנית תוך סיכון עוברי דרך, ומכוח סמכותי לפי סעיף 184 לחסד"פ, להרשיעו תחת זאת בנהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, ובעבירה של אי מסירת פרטים לפי תקנה 145(א) לתקנות התעבורה.

...

בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה וטיב הנזק, לא ניתן לקבוע, כי הנאשם הפגין נהיגה רשלנית, אלא מסתברת יותר המסקנה וכך גם עולה מהראיות, כי הנאשם נהג בחוסר זהירות, שעה שלא לקח בחשבון, כי אפילו נהיגה בתוך חניה על מנת להיחלץ ממנה, תוך פגיעה קלה ברכב שבפניו, עלולה לגרום לו לנזק.

לפיכך, הנאשם לא היה רשאי לעזוב את המקום מבלי למסור את פרטיו, ומשעשה כן, עבר על הוראות תקנה 145(א) לתקנות התעבורה, ועל כן אני מרשיע אותו בעבירה לפי תקנה זו. התוצאה הינה אפוא, כי אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ומתוקף סמכותי לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, ועל פי העובדות שהוכחו בפניי במשפט, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ובעבירה של אי מסירת פרטים, לפי תקנה 145(א) לתקנות התעבורה.

אני קובע את התיק לשמיעת טיעונים לעונש ליום 21.11.16 שעה 11:00.

בקשה לזיכוי הנאשמים מחמת שאין להשיב לאשמה כתב האישום מייחס לנאשמים – חברה לעבודות בניה ומנהל העבודה באתר הבניה שלה - עבירה של גרימת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין תשל"ז– 1977, בעקבות ארוע מיום 14.8.11, בו נפל עובד מפיגום שהיה מותקן באתר בניה של החברה, ברחוב ויצמן בנתניה.

...

עוד טענו הנאשמים, כי בחינת הגרסאות של עדי התביעה מעלה כי הן אינן אחידות ואינן מבססות אפשרות סבירה אחת, לפיה נפל הנפגע מהפיגום בשל הינתקות המעקה ממקומו עקב העדר פין אבטחה, כשמעדותם של חוקרי המשטרה הסתבר גם שהחקירה נוהלה ברשלנות, וצירופם של כל אלו מוליך למסקנה שאין תשתית ראייתית המבססת את אשמתם הלכאורית של הנאשמים ויש לזכותם.

לאחר שבחנתי את הראיות לצורך השלב הנוכחי של ההליך, לא מצאתי שיש להיעתר לבקשה מהטעמים שיפורטו; על פי דו"ח החקירה של המפקח מטעם משרד העבודה (והכלכלה), יעקב פיקליס, הוא הגיע למקום ההתרחשות ביום האירוע ומצא שהפיגום ממנו נפל הנפגע "נראה במצב לקוי ובנוי בצורה שאינה מקיימת את תקנות הבטיחות בעבודה", בשעה שהוא לא חוזק כלל בחיזוקים, לא נקשר למבנה כנדרש ולא הותקנו בו סולמות גישה ופינים המונעים את השתחררותם של אזני היד מהמקום (ראה סעיף 7.5.5 לדו"ח המפקח, ת/3).

סוף דבר, הבקשה לזיכוי מחמת "אין להשיב לאשמה" – נדחית.

האם הנאשמים התרשלו? – הדיון הנורמאטיבי העבירה של גרם חבלה ברשלנות - הדין לנאשמים מיוחסת עבירה של גרם חבלה, לפי סעיף 341 לחוק העונשין, שכותרתו "חבלה ברשלנות", הקובע: "העושה מעשה שלא כדין, או נימנע מעשות מעשה שחובתו לעשותו, והמעשה או המחדל אינם מן המפורטים בסעיפים 338 עד 340, ונגרמה בהם חבלה לאדם, דינו - מאסר שנה." סעיף 21(א) לחוק העונשין מגדיר "רשלנות", כדלקמן: "רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובילבד –

השתק שפוטי - דיבור בשני קולות לבסוף, לטענת הנאשמים כי יש לזכותם מטעמים של הגנה מן הצדק, גם בשל דיבור התביעה "בשני קולות". ההשתק השפוטי מונע מבעל דין "לדבר בשני קולות", משמע מלטעון טענה סותרת לטענה שהעלה בהליך אחר.

...

השאלה העיקרית המתעוררת היא אם הנאשמים התרשלו במעשיהם ובכך הובילו להתחשמלותו ולחבלתו של אסא? בתום שמיעת הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי הנאשמים התרשלו בכך שלא דאגו להקמת גדר סביב כל האתר והותירו מקטע ללא גדר.

בסופו של דבר, ולמרות הקשיים הנובעים מהיעדר איסוף הראיות כנדרש, הוצגו ראיות לעניין היעדר הגידור ואף הנאשמים אישרו זאת.

סוף דבר הנה כי כן, עלה בידי התביעה להוכיח כי הנאשמים לא דאגו לגידורו של כל האתר וכי נותר מקטע בלתי מגודר של האתר.

לפיכך, אני מרשיעה את הנאשמים בעבירה של גרם חבלה חמורה, לפי סעיף 341 לחוק העונשין.

בהקשר זה יש מקום להדגיש שוב, כפי שפורט לעיל ויורחב עוד בהמשך, כי בנסיבות המקרה דנן, לנוכח מעשיהם ומחדליהם של נאשמים 6 ו-7, אין לראות בזיכויים מעבירת הפזיזות והרשלנות והרשעתם תחת זאת בעבירת גרם החבלה ברשלנות כמלמדים על פגיעה פחותה בערכים המוגנים על ידם.

...

כמו כן, מדברי נאשם 6 עלה כי המקרה דנן, ההליך המשפטי והפרסום אודותיו פגעו בפרנסתו והם עתידים להמשיך ולפגוע בה, וזאת הן מאחר ששמו הטוב והמוניטין המקצועי שלו נפגעו, ובתחום עיסוקו מדובר בפגיעה קשה ביותר, והן בשל הפגיעה בהיקף עבודתו מול גורמים ציבוריים במסגרת מכרזים ובחו"ל. לאור כלל האמור לעיל, ולאחר עריכת איזון בין השיקולים לחומרה ולקולה, סבורני כי יש למקם את עונשו של נאשם 6 בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם האמור בעניינו.

לאור כלל האמור לעיל, ולאחר עריכת איזון בין השיקולים לחומרה ולקולה, סבורני כי יש למקם את עונשו של נאשם 7 בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם האמור בעניינו.

הכרעה לאור האמור לעיל, ולאחר שנתתי דעתי לתיקון 113 לחוק העונשין ולטיעוני הצדדים, החלטתי לגזור על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשמת 1: מאסר למשך 2 חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה מיום 21.06.22.