זיכוי נאשם מעבירות תקיפה, החזקת סכין ומעשה מגונה

כתב האישום כולל שני אישומים, ומייחס לעורר עבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס (סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(2)+(4)+(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של סחיטה באיומים (סעיף 428 לחוק העונשין); שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (סעיפים 379 ו-382(א) לחוק העונשין); שוד (סעיף 402(ב) לחוק העונשין); החזקת סכין (סעיף 186 לחוק העונשין).

בבקשה טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת העבירות: הודאת הנאשם הנוסף במיוחס לו והפללת העורר; זהוי השניים במסדר זהוי על ידי שני המתלוננים; תפיסת הפריטים שנשדדו באישום השני על גופם של השניים זמן קצר לאחר הארוע; צלום של השניים מתרחקים מזירת הארוע באישום הראשון זמן קצר לאחר סיומו.

גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר תוך נקיטת בחלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: הילכת זאדה).

במקרה דנא, לזכותו של העורר עומדים העידר עבר פלילי וגילו הצעיר.

...

לטענתה, אין חלופה שיכולה לאיין את מסוכנותו, וכמו כן – ודאי שאין בחלופה שהוצעה (שנמצאת בסמוך למקום שבו בוצעו העבירות המיוחסות לו) כדי לאיין מסוכנות זו. דיון והכרעה לאחר העיון בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות.

סוף דבר, הערר נדחה.

בהכרעת דין מיום 28.10.10 (מפי השופט חאמד) נקבע, כי "הנאשם ביצע את היסוד העובדתי של עבירות האיומים וניסיון תקיפת בן זוג". נאמר, כי "לא הוגשה מטעם הנאשם כל ראיה לתמוך בטענתו, לפיה, הוא הפסיק להשתמש בסם כשבועיים לפני הארוע נשוא האישום, וכי הוא מנסה, מזה כשבועיים, להיגמל מסמים, בין ע"י נטילת תרופות בשילוב סמים, ובין בהליך גמילה בפקוח גורם חצוני", כי "הנאשם ביצע את המעשים לאחר שנטל סמים מסוכנים, והיה, עת עשיית מעשיו, תחת השפעת סמים, ושימוש זה בסם הוא שגרם לו להיות נתון, אותה שעה, במצב פסיכוטי", וכי "הנאשם הכניס את עצמו, בהתנהגות נשלטת ומדעת, למצב של שיכרות, עת נטל, בזמנים הרלבאנטיים, את הסמים המסוכנים". באשר לעבירת האיומים נקבע, כי יסוד ה"כוונה" בה אינו בבחינת "כוונה מיוחדת", ועל כן ניתן לייחס לקאדריה את היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירה זו. באשר לעבירת ניסיון לתקיפת בן זוג נקבע, כי גם זו אינה דורשת יסוד נפשי של "כוונה" או "כוונה מיוחדת", ועל כן ניתן להרשיע בה את קאדריה.

עניינה של הסוגיה הרביעית שבבקשה בשאלה "האם ניתן לייחס לעושה ה'שיכור', במובן סעיף 34ט לחוק העונשין את העבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין? או במילים אחרות האם העבירה של החזקת סכין הנה עבירה מסוג 'כוונה מיוחדת', הכוללת יסוד נפשי מיוחד של כוונה מיוחדת, היינו עבירה שלא ניתן להרשיע בה 'שיכור'". לטענתו של צבישב, העבירה של החזקת סכין, בה הורשע, היא עבירה הדורשת יסוד נפשי של כוונה מיוחדת (עבירת מטרה).

כך טוענת המשיבה (סעיף 30 לתגובתה ברע"פ 6382/11), כי בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 לחוק העונשין – לגביה נקבע כי היא דורשת יסוד נפשי של מטרה (ע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496) – "מגולם היסוד הנפשי הנידרש – המטרה האמורה – כבר במעשה עצמו", ועל כן ניתן להחיל על השיכור מדעת אחריות לעבירה זו. דא עקא, שבעניין אלסיבצקי זוכה הנאשם (בבית המשפט המחוזי) מעבירה של מעשה מגונה; המדינה לא עירערה על זכוי זה, והדעה הרווחת היא כי אין ניתן להרשיע את העושה השיכור בעבירה זו (רבין וואקי, בעמ' 701 ה"ש 22 והאסמכתאות שם).

...

ואולם, חוששני כי מדובר במסקנה מרחיקת לכת, שאינה מתחייבת כלל ועיקר מן הדברים שנאמרו מעלה באשר לסעיף 34ט(ב).

לשון אחר: אין במסקנה אליה הגענו באשר לתחולתו של סעיף 34ט(ב) על עבירות מטרה כדי ללמד על תחולתו של סעיף 34ט(ג) על עבירות אלה.

קאדריה טוען (סעיף 27 לבקשה), כי "לפי הגיונו של ביהמ"ש קמא יהא העושה השיכור אחראי לעבירה של ניסיון תקיפה, אך לא יהיה אחראי בפלילים לעבירה של ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה. אין הגיון באבחנה זו". ואולם, סבורני כי ההשוואה בין שתי עבירות הדורשות יסוד נפשי שונה אינה מדויקת, וכי ההשוואה הנכונה היא בין העבירה המוגמרת לבין ניסיון לעבור אותה.

בנסיבות אלה, יוחסו לנאשם עבירות של איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ותקיפה הגורמת חבלה ממש כלפי בן זוג, עבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק.

הנאשם המשיך לצלם תוך שהוא אומר למתלוננת "למה את דוחפת אותי (צוחק)... את מכאיבה לי...אני רוצה שתעזבי אותי...למה את מנסה לחטוף לי את הטלפון...אני רוצה לעשות קצרים על מנת שאוכל לשלוח לאנשים...". בהמשך נכנסה המתלוננת לחדר האמבטיה וחתכה מעט את פרקי ידיה באמצעות סכין, במטרה לשים קץ לחייה.

המענה לכתב אישום הנאשם כפר במיוחס לו וטען לאכיפה בררנית כלפיו, מאחר שתלונותיו כנגד המתלוננת, בגין מעשה מגונה שביצעה בו, בכך שהפשילה את מכנסיו בנוכחות השכנה כדי להשפילו ופגיעה בפרטיותו, לא נחקרו כלל על ידי המישטרה.

ממזכר של השוטרת גולדי ברוד, מיום 4.4.17 (ת/20), עלה שהמתלוננת מחזיקה עדיין בטלפון הנייד של הנאשם ולא עושה בו שימוש, מאחר שהוא נעול, אף שחלפו חודשים מהארוע.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת, כי לא הוכח שהצילומים נעשו כדי לפגוע בפרטיותה של המתלוננת ועל כן אני מורה על זכוי הנאשם מעבירה זו. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על זכוי הנאשם מכל המיוחס לו בכתב האישום.

...

האישום הראשון ב"כ הצדדים ביקשו לתת משקל מלא לעדותה של השכנה, נורית גרייצר, ואף אני שוכנעתי שיש לעשות כן. כל צד טען, כי עדותה של נורית תומכת בראיות מטעמו וביקש להורות על הרשעת/זיכוי הנאשם.

הנאשם ביקש את הסכמת המתלוננת להצבת מצלמה בביתם וזו סירבה והצילומים נעשו באופן נקודתי על פי עצה משפטית שניתנה לו, ולא שוכנעתי, כי נסיבות הצילום בשני המקרים לעיל מהווים הטרדה.

בנסיבות אלה אני מקבלת עמדת הנאשם, כי עומדת לו ההגנה בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, כי לא היה מודע לכך שהדבר מהווה או עשוי להוות הטרדה של המתלוננת.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת, כי לא הוכח שהצילומים נעשו כדי לפגוע בפרטיותה של המתלוננת ועל כן אני מורה על זיכוי הנאשם מעבירה זו. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על זיכוי הנאשם מכל המיוחס לו בכתב האישום.

הנאשם נימלט מסודאן דרך מצרים וניכנס לישראל באופן לא חוקי, נעצר למשך שבועיים וכיום נמצא בארץ שנה ומחזיק ברשותו ויזה ואשרת עבודה.

בין הנאשם למתלונן פרץ וויכוח שהסלים לכדי תקיפה של הנאשם את המתלונן באמצעות חפץ חד. חומרה נוספת נעוצה בכך שהנאשם עזב את המקום וחזר לקראת המתלונן כשהוא מצויד באותו חפץ חד. ניסיונותיו של החבר הנוסף להפריד בין הניצים לא צלחו והנאשם תקף את המתלונן פעמיים.

רבות נכתב בגנות תופעת תת תרבות הסכין ובית המשפט העליון עמד על חומרתה לא אחת, בין היתר, נקבע : "אשר לעונש: נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דיעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי- המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים." 8.

לזכות הנאשם אני לוקח בחשבון את העובדה שלאחר שפגע במתלונן הוא היתקשר למישטרה.

לאחר ששמעתי את התובעת, את ב"כ הנאשם, את הנאשם, עיינתי בתסקיר שירות המבחן ובהיתחשב בעבירות החמורות בהן הורשע הנאשם ובנימוקים לעיל, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל בנכוי ימי מעצרו מיום 31/1/13 ועד היום.

...

לאחר ששמעתי את התובעת, את ב"כ הנאשם, את הנאשם, עיינתי בתסקיר שירות המבחן ובהתחשב בעבירות החמורות בהן הורשע הנאשם ובנימוקים לעיל, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 31/1/13 ועד היום.

בנסיבות העניין ולאור מצבו הכלכלי של הנאשם החלטתי להימנע מהשתת קנס.

כמו כן, התפרץ הנאשם לביתו של המנוח בכוונה לבצע פשע, כשהוא מחזיק סכין, שלא למטרה כשרה.

באי-כוח הנאשם, בטיעוניהם לעונש בכתב (ס/1) ובעל-פה טענו כל שהיה לאל ידם לטעון לזכות הנאשם, כפי שיפורט בהמשך.

הנאשם, בפנותו לבית המשפט הביע חרטה על מעשיו ובלשונו: "אני מצטער על מה שעשיתי, מצטער מאוד". דיון: הנאשם הורשע כאמור, על פי הודאתו, בעבירות של הריגה והתפרצות בנסיבות מחמירות ובמסגרת הסדר הטיעון סוכם על מסגרת ענישה, לפיה המאשימה תעתור ל-28 שנות מאסר בפועל ובאי כוח הנאשם יעתרו ל-24 שנות מאסר בפועל.

אף אם, כפי שטוען המערער, הרקע למעשה לא היה התנועה מגונה שעשה המנוח, כי אם ארוע הירי, אין בכך כדי להצדיק נטילת חייו של אדם אשר באותו רגע לא תקף את המערער ולא פגע בו, אלא רק כיוון לעברו את אצבעו בתנועה מגונה.

...

לסיכום, ביקשו באי כח הנאשם לגזור על הנאשם את העונש שברף התחתון שבסדר טווח הענישה עליו סוכם, דהיינו 24 שנות מאסר בפועל, תוך שהפנו לאסופת פסיקה שבחלקה הושתו על נאשמים בעבירות דומות עונשים נמוכים יותר מהרף הנמוך שבהסדר הטיעון.

לאור מכלול השיקולים לחומרה, לרבות אכזריות המעשה ותוצאתו הטראגית, בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הראויה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה אנו קובעים כי מתחם הענישה שהוצג בפנינו על ידי באי כוח הצדדים הינו הולם, בין היתר על פי "הלכת פלוני". יפים לעניין הדברים הבאים מע"פ 1958/98: "... תמיד חייב בית-המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה. במסגרת בחינתו של העונש המוצע ייתן בית-המשפט דעתו על כל שיקולי הענישה הרלוונטיים ויבחן אם העונש המוצע מקיים את האיזון הדרוש ביניהם. לשם כך יבחן בית-המשפט את העונש ההולם בנסיבות העניין וישקיף עליו גם באספקלריה שהעמידה לרשותו התביעה בהסדר הטיעון שערכה. בבחינת הסדר הטיעון נקודת המוצא היא מידת העונש המוצע בשים לב לסוג העבירה, לחומרתה ולנסיבות ביצועה. כמו בכל הליך של גזירת הדין, ייתן בית-המשפט דעתו גם על הנסיבות האישיות של הנאשם ועל שיקולי מדיניות של ענישה ראויה, ויתחשב בכל אלה. ...". [פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577, 608-609 (2003) ].

סיכומו של דבר, לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הרלוונטיים הן לקולא והן לחומרה ואת מסגרת הענישה אליה הגיעו באי כח הצדדים, אנו מחליטים לאמץ את הסדר הטיעון ולגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 27 שנות מאסר בפועל.