זיכוי נאשם מעבירות תעבורה בשל טענת "אין להשיב לאשמה

לפניי בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), במסגרתה עתרה הנאשמת לקבלת החזר הוצאות הגנתה ופצוי ראוי בגין הנזקים אשר נגרמו לה כתוצאה מניהול ההליך הפלילי, וזאת לאחר שבית המשפט זיכה את הנאשמת מהעברות המיוחסות לה. הרקע לבקשה: ביום 31.10.2019 הוגש נגד הנאשמת כתב אישום המייחס לה עבירות של סטיה מנתיב ללא מתן אות - עבירה לפי תקנה 58(א)(1) לתקנות התעבורה ,נהיגה בקלות ראש - עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, והתנהגות הגורמת נזק – עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

במועד זה, הודיעו הצדדים כי לא הגיעו לכלל הסכמה, כאשר לפי דברי התובע "שוחחתי עם ב"כ הנאשמת והוצעו הצעות למעלה מסבירות... הסניגור המלומד מסרב לכל ההצעות". בתאריך 9.3.21 היתקיים דיון בו שיטחו הצדדים טיעוניהם ביחס לטענת "אין להשיב לאשמה" מכוח סעיף 158 לחסד"פ. "בקליפת אגוז" אציין כי הסנגור המלומד ביקש ,להורות על זיכויה של הנאשמת הואיל ואין בראיות התביעה ולו "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לנאשמת.

כפי שציינתי בהחלטה בה קבלתי את טענת האין להשיב לאשמה, חשתי בחוסר נוחות עת בארוע תאונה בתחום שיפוט מרחב שפלה, מעורבת ניידת מישטרה, הארוע נחקר על ידי בוחני מרחב שפלה וכתב האישום מוגש על ידי תובעי מחוז מרכז (לשעבר שפלה + שרון ).

...

הסכום כולל מע"מ. סוף דבר הערה לפני סיום, אין בעובדה כי בית המשפט נעתר (חלקית) לבקשה כדי לרפות ידי התביעה.

התביעה עושה מלאכתה נאמנה ולראיה המספר המועט של הבקשות מסוג זה להם נעתר בית המשפט.

בשים לב לכל האמור אני מורה כי המדינה תשלם לנאשמת הוצאות משפט חלקיות, אך בגין שכר טרחת עורך דין, בסך 3,500 ₪ (הסכום כולל מע"מ) זאת תוך 90 ימים מהיום.

רקע ואישומים : כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, עבירה בנגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה וכן בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, עבירה בנגוד לסעיף 10 (א) לפקודת התעבורה.

דיון טענת "אין להשיב לאשמה" קבועה בסעיף  סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב-1982, ונוקטת בזו הלשון : "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זכוי לפי סעיף זה." ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש ואח', פד"י ד, עמ' 304 (להלן: "הילכת זרקא"), קבע בית המשפט העליון את ההלכה בסוגיית "אין להשיב לאשמה" ולפיה, טענת "אין להשיב לאשמה" תיתקבל על ידי ביהמ"ש, כאשר התביעה כשלה מלהציג ראיה כלשהיא המוכיחה יסוד חיוני ומרכזי של האשמה אולם, במקום בו הובאו ראיות בסיסיות להוכחת יסודות העבירה, אפילו אם הן דלות – תדחה הטענה.

משמעות הטענה שאין להשיב לאשמה היא: שהתביעה לא עמדה, בפרשת התביעה, בנטל ההוכחה להביא 'ראיות לכאורה' להוכחת האשמה ועל כן, יש לפטור את הנאשם מלהשיב לאותה אשמה ולזכותו ממנה כבר בשלב זה של הדיון.

...

לאור כל האמור אני דוחה את הבקשה.

המזכירות תודיע תוכן החלטתי לצדדים.

כנגד הנאשם הוגש כתב האישום המייחס לו עבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירה של נהיגה ללא רישיון, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א 1961.

כמצוות המחוקק, לפי סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982, הריני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם, מעבירת אחזקת סכין שלא למטרה כשרה.

בתום פרשת התביעה, טען הנאשם טענה "אין להשיב לאשמה", אש בבסיסה שני טעמים – האחד, עניינו במהימנות עדי התביעה, והשני בטענות העידר חוקיות החיפוש.

על אף שלא נמצא דבר על גופו של הנאשם, המשיכה השוטרת לחיפוש ברכב, לטענתה בגלל מבטים חוזרים של הנאשם לכיוון הארנק שהיה מונח על מושב הנוסע מלפנים – מבטים שהפקח כלל לא הבחין בהם.

...

חרף המחדלים הקשים שנפלו בהתנהלות השוטרת, כפי שפורטו לעיל, אני סבורה כי אי החוקיות אינה קשורה לביצוע עבירת התעבורה, שכן הפגמים נפלו בשאלת היס"ל, החיפוש והעבירה לפי חוק העונשין.

לפיכך, אני קובעת כי יש להרשיעו בעבירת התעבורה.

סוף דבר: מכלל הנימוקים שפורטו לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם, מעבירת החזקת סכין שלא למטרה כשרה, ולהרשיעו בעבירה של נהיגה ללא רישיון.

בפני בקשת הנאשם לפסיקת הוצאות הגנה בהתאם לסעיף 80 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), בעקבות זיכויו מהעבירה שיוחסה לו. הליכי המשפט והכרעת הדין המזכה כנגד הנאשם הוגש ביום 22.04.2020 כתב אישום מסוג הזמנה לדין המייחס לו עבירה מיום 15.12.2020 של עקיפת רכב אחר תוך חציית קו הפרדה רצוף, בנגוד לתקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

המאשימה הכריזה "אלו עדי" והנאשם העלה טענת אין להשיב לאשמה אשר התקבלה.

...

הנאשם התנגד לבקשה וניתנה החלטתי הדוחה הבקשה.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

(כל ההדגשות כאן ולאורך ההחלטה שלי - צ.מ.) בפניי בקשת ההגנה לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, בטענת "אין להשיב לאשמה", מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982 (להלן:"החסד"פ").

מכאן עולה, כי אף אם הייתי מקבלת את טענת ההגנה כי אין ראיות מספיקות לשלב זה של הדיון לצורך הוכחת יסודות העבירה של נהיגה בשיכרות מכוח סרוב, הרי די בראיות שהוצגו שיש בהן לכאורה כדי לחייב את הנאשם "להשיב לאשמה" ולו גם לעבירה אחרת, של נהיגה תחת השפעת אלכוהול בנגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה כדי להביא לדחיית הטענה.

...

אכן נקבע בפסיקה כי בתיקי שכרות נודעת חשיבות גבוהה לציון לוחות זמנים מדויקים: "עבירה של נהיגה בשכרות הנה עבירת תעבורה חמורה כידוע, אשר השלכותיה קשות והענישה בגינה מכבידה אף היא. אשר על כן, שומה על השוטרים, העורכים דוחות פעולה, מזכרים, בדיקות שונות ובסופו של דבר גם כתב אישום, לדייק היטב בפרטי האירועים ובלוחות הזמנים. שינוי המועד בדו"ח שנמסר לנאשם כלשהו, כבענייננו, עלול להטעות את בית המשפט ולהטות דינו של הנאשם, שלא כדין". (ע"פ (י-ם) 40807/07 רובבשי נגד מדינת ישראל, (פורסם במאגרים 22.5.08).

לאור האמור, הרי שבמקרה זה, ומבלי לקבוע מסמרות לעניין הכרעת הדין וההחלטה בדבר קבילותן ומשקלן של מכלולו הראיות והעדויות , אני קובעת כי עלה בידי המאשימה בשלב זה של הדיון להביא ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית לגבי עניין השכרות מכוח סירוב, ואשר יש בהן כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

מכאן, שניתן להתרשם ממכלול הנתונים אשר פורטו לעיל, כי הנאשם לא היה בהכרח כשיר לנהיגה במצבו זה. בנסיבות אלה, הנני קובעת כי די בראיות אלה כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה ודין בקשת ההגנה להידחות.