זיכוי נאשם כשמדובר בסעיף שהושמט בהכרעת הדין

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 24808-01-22 מדינת ישראל נ' ענתבי בפני כבוד השופט בכיר יהושע צימרמן בעיניין: מדינת ישראל המאשימה משה ענתבי הנאשם הכרעת דין

הנאשם לא ביצע תנועה של זריקה, אלא הניף את האבן בלבד, ועל כן, בכל הנוגע לכוונת הנאשם לזרוק אבן, מדובר בהשערה נמהרת של השוטר בלבד.

בהתאם למבחן זה, ולפרמטרים של סמיכות בזמן ובמקום, שצוינו בפסיקת בית המשפט העליון דלעיל, מעשיו של הנאשם יכולים להמצא בקירבה מספקת לביצועה המושלם של תקיפת השוטר שהרי הנאשם הרים אבן הניף אותה למעלה כאשר השוטר נמצא בסמיכות רבה אליו ושמט מידו את האבן כאשר השוטר ניגש אליו.

בסיכומו של דבר אני מזכה את הנאשם מעבירה של ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, מרשיע את הנאשם, בהמשך להודאתו, בעבירת ההתפרעות, ועושה שימוש בסמכותי בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ומרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 497 לחוק העונשין.

...

בסיכומו של דבר הנאשם שם זוכה מהרשעותיו בעבירות של ניסיון לגרימת חבלה חמורה ומניסיון הצתה והורשע בעבירה לפי סעיף 497 לחוק העונשין.

מאחר ויסודות העבירה לפי סעיף 497 לחוק העונשין כלולים ביסודות העבירה של ניסיון תקיפת השוטרים בנסיבות מחמירות, ומאחר וניתנה לנאשם ההזדמנות להתגונן בעבירה זו, וחומרתה של העבירה החלופית פחותה, אני סבור כי אין כל מניעה מהרשעתו של הנאשם בעבירה לפי סעיף 497 לחוק העונשין.

בסיכומו של דבר אני מזכה את הנאשם מעבירה של ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, מרשיע את הנאשם, בהמשך להודאתו, בעבירת ההתפרעות, ועושה שימוש בסמכותי בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ומרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 497 לחוק העונשין.

כמפורט בהכרעת הדין, במסגרת עבודתו כעו"ד, בין השנים 2013 - 2018 השמיט הנאשם חלק מהכנסותיו בסכום כולל של 754,344 ₪ ועשה זאת באמצעות הפעולות הבאות: כנגד חלק מהתקבולים שהפיק מעבודתו כסנגור צבורי וכעו"ד עצמאי, בין השנים 2013-2018 הנאשם לא הוציא חשבונית כלל.

משכך, יש לתת משקל בגזירת הדין לעובדה שהנאשם פנה לקבלת טפול עוד טרם הרשעתו והחל בהליך טפולי לאחר הרשעתו בתיק זה. בהכרעת הדין אמנם דחיתי את טענות ההגנה השונות, כך שלא היה באלה, אף במצטבר, להביא לזיכויו של הנאשם, אך יש לתת לאלה משקל בגזירת הדין, כפי שטען ב"כ הנאשם.

במקרים בהם סכום ההשמטה עולה על הסכום בו הורשע הנאשם מדובר בעבירה לפי סעיף 217 לפקודה שהעונש בצידה הוא שנתיים מאסר, בעוד העבירות בהן הורשע הנאשם הן לפי סעיף 220 לפקודה שהעונש בצדן הוא 7 שנות מאסר.

...

הפגיעה לבני המשפחה היא מובנית, אך גם בלתי נמנעת, למעט אלה שבית המשפט מצא לאסור את פרסום שמם.

בהתחשב בכל האמור לעיל יש למקם את עונשו של הנאשם ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות.

ואכן, ביום 9.11.22 הודיעה המשיבה לבית המשפט כי "בהתאם להערות בית המשפט היא שבה ושקלה עמדתה, והחליטה להודיע על חזרה מכתב אישום". בהמשך לכך ניתנה ביום 10.11.12 הכרעת דינו של בית משפט קמא בה הורה על זכוי המערער, לאחר תשובתו לאישום, בהתאם להוראות סעיף 94(א) לחסד"פ, ודיוני ההוכחות בוטלו.

אמנם, תמרור 817 אינו עומד לעצמו, וסימון בכחול-לבן מצריך תימרור מתאים בתחילת מקטע המדרכה (כגון תמרור 626), ומכאן שפורמאלית הפר הנאשם את תקנות התעבורה, אולם הסימון הלקוי גרם למערער לטעות בלתי נמנעת באופן סביר בנוגע לאיסור לחנות במקום, ומכאן הסכמת המשיבה לזיכוי – אך זו אינה שומטת לחלוטין את הבסיס תחת רישום הדו"ח מלכתחילה.

מדובר איפוא בעילה שרק לעתים נדירות למדי מוצדק לבסס עליה הענקת פיצוי לנאשם [מור, פסקה 7 לדברי הש' ברק-ארז].

...

סוף-דבר, אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא, הן לפי מדיניות הפסיקה להמעיט בכך, והן בסקירת ההחלטה לגופה.

הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.

בית המשפט לתעבורה מחוז מרכז תת"ע 9570-02-23 מדינת ישראל נ' רוקח תיק חצוני: 50154577022 בפני כבוד השופט עמית בר מאשימה מדינת ישראל הנאשם מוזס רוקח הכרעת דין

כמצוות המחוקק לפי סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, הריני מורה על זכוי הנאשם ולו מחמת הספק.

דוח הפעולה שכתב השוטר: הראיה העיקרית בתיק ת/ 1 – הדוח שניתן על ידי השוטר: מתוך ת/1 – הודעת תשלום קנס : " נהגתי בניידת גלויה 15225 כביש 431 למערב בנסיעה בנתיב 1 מימין מבין 5 נתיבים לאותו כיוון נסיעה והבחנתי במקביל אליי בנתיב 2 מימין ברכב הנ"ל בתנועה ודרך חלון קדמי שמאלי של הניידת הבחנתי בברור בנהג הנ"ל אוחז בידו הימנית מכשיר טלפון נייד בגובה גלגל ההגה וראשו ומבטו מטה ובידו השמאלית בלבד את גלגל ההגה, כרזת להנל ( כך כתוב במקור) ומרגע שהבחין בי השמיט את מכשיר הטלפון מידו, נעצר תוך קשר עין רציף כל העת עד לעצירתו המוחלטת בשול ימין מלפני הניידת, לבדו ברכב, לציין כי לא חצץ דבר בין הניידת לרכב הנ"ל ולא הייתה הפרעה, חלונות הניידת והרכב הנ"ל שקופים נקיים ללא מדבקות ואדים מזג אוויר נאה ראות טובה אור יום מצב תנועה דלילה, לציין כי שניגשתי לרכב הבחנתי בתאורת המסך דולקת ואפליקציית המסרונים ווצפ פתוחה כאשר מכשיר הטלפון מונח לצדו מצורף סירטון ממצלמת גוף והסברה מהות העבירה" כמו כן, ציין השוטר בדברי מקבל הדוח - הנאשם, כפי שכתובים בת/1 - בהודעת תשלום הקנס: "לא נגעתי בטלפון " המאשימה עמדה ברף ראייתי של 'מאזן הסתברויות', ולא ברף ראייתי של 'מעל לכל ספק סביר'.

מדובר בעדות יחידה.

...

החלטתי זאת מאחר וסברתי כי למרות שניתן היה לחייב את הנאשם ברף הראייתי של 'מאזן הסתברויות', הרי שלא ניתן להרשיע את הנאשם על פי הרף הנדרש להוכחת עבירה פלילית – 'הוכחה מעבר לספק סביר' בתיק זה הראיה המרשיעה, היא עדות יחידה של השוטר, אל מול עדות הנאשם שהכחיש בתוקף את הדברים.

איני מקבל 2 טענות אחרות שהעלה הנאשם.

סיכומו של דבר 5129371 ככל והייתי צריך להכריע במאזן ברף ראייתי של מאזן הסתברויות יכול והייתי מכריע לרעת הנאשם.

בהכרעת הדין קבעתי שיש לזכות את הנאשמים מחמת הספק מעבירות סרסרות למעשה זנות, עבירה לפי סעיף 199(א)(1)+(2) לחוק העונשין; ומעבירת ניסיון לסרסרות למעשה זנות, עבירה לפי סעיף 199(א)(1)+(2) בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין – אשר יוחסו להם באישום הראשון.

רע"פ 674/13 ליטווק נגד מדינת ישראל (08.01.2013): הנאשם, אדריכל עצמאי, הורשע בריבוי עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח, הכנת פנקסי חשבונות כוזבים ושימוש במירמה, עורמה ותחבולה, עבירות לפי סעיפים 220(1), 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה.

לנאשמים שמורה זכותם לטעון לחפותם ולהאמין בה, ואין לזקוף זאת לחובתם כך נקבע במפורש בסעיף 40יא(6) לחוק שזו לשונו: "...ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו". במקרה זה זוכו הנאשמים מעבירות הסרסרות והמאשימה חזרה בה מאישום 3 שיוחס לנאשם 2, כך שאין מדובר בניהול סרק.

...

החלטתי משיקולי שיקום לחפוף את עונשי המאסר ולאפשר לנאשם-1 לשאת את מאסרו בעבודות שירות וזאת בהתחשב בכך שמדובר באדם נורמטיבי אשר מנהל אורח חיים נורמטיבי; בקבלת האחריות; בחרטה הכנה; במצבו הרפואי של בנו; בנכונותו להשתלב בהליך טיפולי; בהעדר עבר פלילי; בחלוף הזמן מעת שנעברו העבירות; בהסרת המחדלים; וכדי לפתוח לו פתח לתקווה ושיקום בעתיד.

גם בנוגע לנאשם 2 החלטתי משיקולי שיקום לחפוף את עונשי המאסר ולאפשר לו לשאת את מאסרו בעבודות שירות בהתחשב בהיותו אדם נורמטיבי אשר מנהל אורח חיים נורמטיבי ושינה את דפוסי חשיבתו; בקבלת האחריות; בחרטה שהביע; בחלוף הזמן, במצבו הכלכלי, בנכונותו להשתלב בהליך טיפולי, ובמאמציו להסיר את מחדליו.

סוף דבר לאחר ששקלתי את רכיבי הענישה השונים – סוגם, מידתם והשפעתם ההדדית, החלטתי לגזור על הנאשמים את העונשים כדלקמן: על הנאשם 1: מאסר בן 9 חודשים שאותו יישא הנאשם בעבודות שירות, זאת על פי קביעת הממונה על עבודות שירות בשב"ס. הנאשם שובץ לעבודות שירות במפעל חיים בימים ובשעות שנקבעו בחוות הדעת.