זיכוי נאשם בערעור על תביעת פיצויים

בפסק הדין נדחתה תביעת התובע על כל חלקיה, אך למרות זאת קבע בית המשפט קמא, כי התובע זכאי לפיצויים לפי סעיף 80 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), אשר עניינו הוצאות הגנה ופיצויים על מעצר או מאסר לנאשם שזוכה.

ערעורה של המדינה מכוון כלפי חיובה בתשלום פיצויים לפי סעיף 80 בחוק העונשין, מבלי שהמשיב עתר לקבלת פיצוי מעין זה בכתב התביעה או בסיכומיו, ומבלי שניתנה לצדדים האפשרות לטעון בעיניין זה. תמצית טענותיה הן כי בית המשפט קמא נעדר סמכות לפסוק כאמור, מבלי שהסעד התבקש; כי לא יכול היה לפסוק כן מבלי לאפשר לצדדים לטעון את טענותיהם בעיניין; כי הסמכות לידון בפיצויים לפי סעיף 80 נתונה רק לערכאה הפלילית אשר זיכתה את הנאשם-התובע וכי אינה נתונה לבית המשפט הדן בתביעה אזרחית שהגיש נאשם שזוכה; בכל מקרה לא היתקיימו הנסיבות המצדיקות פסיקת פיצוי למשיב מכוח סעיף 80.

...

נמצא אם כן, כי ספק אם אמנם ניתן היה להסתמך על עניין שובר, עניין סעד ועניין שטרית, כדי להגיע אל המסקנה שלפיה ניתן להחיל תמיד את תקנה 5 בתקנות הפיצויים במסגרת תביעה אזרחית או בכל מקרה שבו התביעה האזרחית נדחתה לגופה.

מכל מקום וכאמור, מעת שבמסגרת פסק דינו של בית המשפט קמא נפסקו פיצויים על יסוד טענה אשר לא נטענה, הנשענת על הוראת חוק הנטועה בתחום משפט שונה לחלוטין מהתחום הנזיקי והכספי שעליהם הושתתה תביעתו של התובע, הגענו לכלל מסקנה כי יש להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא ולהחזיר אליו את הדיון.

בית משפט קמא ישמע את טענות הצדדים בעניין עצם האפשרות לפסוק למשיב פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין במסגרת התביעה האזרחית (תביעת פיצויים בשל נזקי גוף ותביעה כספית), ולאחר מכן יכריע בשאלות הטעונות הכרעה ובכלל זה השאלות הבאות: אם אמנם קמה לו הסמכות לפסוק פיצוי לפי סעיף 80 במסגרת הליך אזרחי; אם מן הראוי שבית משפט יפסוק כך במסגרת הליך אזרחי, בעוד שכלל לא הוגשה מטעם המשיב בקשה לפסיקת פיצוי כאמור במסגרת ההליך הפלילי; מה המשקל שיש לתת לעובדת השיהוי בהגשת תובענה הנוגעת לעובדות העשויות להקים עילה לפיצויים מכוח סעיף 80, כמו גם לעובדה שהטיעון המשפטי לא עלה במשך קרוב לעשר שנים לאחר האירועים הנדונים בתובענה; אם בנסיבות העניין המשיב אמנם זכאי לפיצוי מכוח סעיף 80 ואם הוא אמנם זכאי לכך, מה הסכום שייפסק לו. לפיכך הערעור מתקבל במובן זה שאנו מורים על ביטול פסק-דינו של בית המשפט קמא בסוגיית הפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

בקבעו כי החלטת בית המשפט לפי סעיף 80(א) לחוק נתונה לערעור כפסק דין בפלילים, הביע המחוקק באופן ברור את תפישתו כי החלטה כאמור היא החלטה בהליך פלילי, ועל מנת לאפשר ערעור עליה (בפרט שעל דרך הכלל אפשרות זו ניתנת רק לאחר מתן פסק הדין), יש צורך בהוראה מיוחדת ומפורשת לכך [בהערת אגב יצוין כי לולא הוראה מיוחדת זו, הנאשם היה מנוע מלערער על ההחלטה בהיותה מעצם טבעה החלטה "אחרת" לפסק הדין המזכה בעיניינו.

ואולם, עניין אסף עסק בפסיקת פיצוי לפי סעיף 77 לחוק, שלגביו מורה סעיף 78 לחוק מפורשות כי "חיוב בפצוי לפי סעיף 77 הוא, לעניין ערעור הנאשם עליו, כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו". אין איפוא מקום להקיש מפסיקת בית משפט זה לעניין הוראת סעיף 77 לעניין הוראת סעיף 80 – לגביה קיימת הוראה המבהירה כאמור כי ערעור בהחלטה לפי אותו סעיף יהיה כערעור על פסק דין בפלילים.

...

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמשיבים לא הגישו בקשה לפי סעיף 80 לבית המשפט שדן בהליך הפלילי בעניינם, אך ביקשו במסגרת תביעותיהם האזרחיות פיצוי "לפי התקנות". נקבע כי לנוכח ההקשר והסכומים שנתבעו ברור כי כוונתם הייתה לתקנות תקנות הפיצויים, כך שאין לקבל את טענת המדינה שנשללה ממנה הזכות להתגונן בהקשר זה. בית המשפט קבע שמקובלת עליו מסקנת בית משפט השלום כי לנוכח פסק הדין בעניין סעד, ניתן להעניק למשיבים פיצוי לפי סעיף 80 גם במסגרת תביעה אזרחית.

לסיכום, אני סבור כאמור כי אין לשונו של סעיף 80(א) לחוק סובלת פרשנות לפיה בית משפט בהליך אזרחי רשאי לפסוק פיצוי והוצאות הגנה.

גם אין בכוחה של הוראת תקנה 5 כדי לשנות ממסקנה זו. המסקנה מתבקשת גם מכל הטעמים המפורטים לעיל, כמו גם מהטעמים אותם ציינה חברתי בחוות דעתה.

סופו של דבר כאמור, אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת וילנר.

התביעה ביקשה להטיל על הנאשם מאסר מותנה מרתיע וכן פיצוי משמעותי לנפגעת העבירה, לאור הנזקים הרבים שנגרמו לה כתוצאה ממעשי הנאשם.

הנאשם והתביעה גם יחד ערערו על העונש לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעור התביעה והחמיר את עונשו של הנאשם ל-12 חודשי מאסר בפועל, יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

לזכות הנאשם, יקח בית המשפט את העובדה, כי המדובר במפגשו הראשון של הנאשם עם החוק, וכן את תיפקודו ללא דופי במסגרות חייו השונות עד היום, לרבות תרומתו לבטחון המדינה כפי שעלה מהראיות שהוצגו לענין העונש (XXX).

...

ראו, פסק הדין ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל הנ"ל, קבע בית המשפט העליון (פסקה 26 לפסק הדין): מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה מתחם עונש הולם שתחתיתו נמוכה מעונש המינימום יכול להיקבע רק אם ניתנו טעמים מיוחדים לכך.

אני סבור כי עונש המינימום שקבע המחוקק הוא אינדיקציה לחומרה שמיוחסת לעבירה ולמידת הפגיעה בערכים המוגנים מביצועה, ולכן נכון שתהיה לו השפעה גם על מתחם העונש ההולם, אך כמובן בכפוף לסייג הטעמים המיוחדים שקבע המחוקק בסעיף 355 לחוק העונשין, ותוך תשומת לב בכל מקרה לשאלת חלקם של המאסר בפועל והמאסר על תנאי בענישה הכוללת.

לפיצוי שיושת משמעות הן מבחינת הסיוע לנפגעת העבירה לשקם את חייה והן מבחינת ההכרה בסבל שנגרם לה. סיכום לאחר שבית המשפט שמע טענות הצדדים; עיין בטענות התביעה לעונש בכתב; עיין בפסיקה שהוגשה; עיין בתסקירים ובהערכת המסוכנות; שמע דברו האחרון של הנאשם – דן את הנאשם לעונשים כדלקמן: שנתיים מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בלבד, על פי רישומי שב"ס; 12 חדשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו של הנאשם ממאסרו, שהנאשם לא יעבור עבירה בניגוד לחוק העונשין, תשל"ז-1977, פרק י' סימנים ה', ו', ו'1, ו'2, שהיא מסוג פשע; 6 חדשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו של הנאשם ממאסרו, שהנאשם לא יעבור עבירה בניגוד לחוק העונשין, תשל"ז-1977, פרק י' סימנים ה', ו', ו'1, ו'2, שהיא מסוג עוון, או עבירה בניגוד לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998; הנאשם יפצה את נפגעת העבירה בסך בן 50,000 ₪.

על המערער, נעדר עבר פלילי, הוטלו בערכאה הדיונית, 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי ופצוי.

בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על שיקול דעתה המקצועי של התביעה ואין בידי לקבוע כי היה הוא שגוי.

אין הוא זכאי להנות מן ההקלה הנתנת למי המודה בדינו (למצער בחלק מן המיוחס לו) ועם זאת יש לזכור כי ניהול ההליך הביא בסופו של יום לא רק להעמדת דברים על דיוקם (- המאשימה שגתה בעובדות האישומים 2 ו- 3) אלא הביא אף לזיכוי הנאשם מאחת מעבירות האיומים.

ערכאת העירעור מצאה להמיר את מאסרו הממשי במאסר בעבודות שירות בעקבות הליך שקומי על רקע תקיפה קשה ואלימה החמורה יותר בנסיבותיה ביחס לאלימות מושא הליך זה. בהנתן האמור ובהנתן כל המקובץ לעיל, מצאתי לקבוע כי אין כל הצדקה להורות בעת הזו על מאסרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח.

...

בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על שיקול דעתה המקצועי של התביעה ואין בידי לקבוע כי היה הוא שגוי.

ערכאת הערעור מצאה להמיר את מאסרו הממשי במאסר בעבודות שירות בעקבות הליך שיקומי על רקע תקיפה קשה ואלימה החמורה יותר בנסיבותיה ביחס לאלימות מושא הליך זה. בהינתן האמור ובהינתן כל המקובץ לעיל, מצאתי לקבוע כי אין כל הצדקה להורות בעת הזו על מאסרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 7 חודשים.

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופטת פנינה נויבירט) מיום 21.6.2023 בת"א 53246-06-20 ולפיו חויב המערער – הנתבע לשלם למשיב – התובע סך של 25,000 ₪ בגין פירסום לשון הרע וכן הוצאות משפט.

דורון הגיש נגד רון בתיק קמא תביעה לפצוי בסך 300,000 ₪ בגין פירסום לשון הרע.

נקבע בסופה של הכרעת הדין (סעיף 23): "לאור כל האמור לעיל, מיתקיים ספק סביר באשר לכוונת הנאשם לפגוע בקובל, ספק אשר די בו על מנת להורות על זכוי הנאשם וכך אני מורה". אציין, כי ביום 24.1.2020 (לאחר הגשת התביעה קמא) נדחה העירעור (בהסכמת המערער – דורון) על פסק הדין.

...

על כן, גם לו היה בית משפט קמא מגיע למסקנה ולפיה מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדה, נומק , מדוע הגנת תום הלב אינה מתקיימת כאן.

ג) לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשתו של דורון להגדיל את סכום הפיצוי.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.