זיכוי מרצח מחמת הספק פגם בראיות

המערער טוען, כי נפלו פגמים בשיחזור הרצח, כי גם הפתולוג פרופיסור היס לא היה יכול לקבוע בוודאות את סיבת מותו של סימחוב, וכי לא היה מקום לתת אמון בעדותו של העד יאן בולקין.

סבורני, כי הגם שבעובדה זו כלשעצמה אין כדי לעורר ספק סביר במהימנות הודאתו של המערער ברציחתו של סימחוב, לצורך ביסוסהּ ואישושהּ היה על המשיבה להציג ראיות חיצוניות כבדות משקל.

על כן, אם תישמע דעתי, יתקבל העירעור בפרשה זו ויִיקָּבַע כי אין ניתן להכריע ברמת הודאות הנדרשת בפלילים, שהמערער המית את סימחוב, ועל כן אציע לחברי לזכותו מחמת הספק, ומחמת הספק בלבד, מעבירה זו. כפועל יוצא, יבוטל מאסר העולם שהוטל עליו בגין הרשעתו ברצח זה. אכן, בית המשפט המחוזי דחה (פסקה 360) את הטענה, כי "מסתבר יותר שסימחוב היתאבד". ואולם, השאלה היא איננה האם המערער הצליח להוכיח שסימחוב היתאבד, אלא האם הוא הצליח לעורר ספק סביר בכך שהוא רצח אותו.

...

סבורני, כי על יסוד החומר הרפואי שעמד בפני בית המשפט המחוזי ועל יסוד חוות הדעת שהוגשה בשלב הערעור, מסקנתו של בית המשפט המחוזי – לפיה אין מקום לענישה מופחתת – מתחייבת בנסיבות העניין.

ובעניין בונר נאמר, מפי השופט עמית, כי: "קיימת קשת של הפרעות נפשיות והפרעות אישיות ברמות שונות, ואין לייחס למחוקק כוונה להקל בעונשו של כל קלפטומן או מציצן או מי שסובל מאובססיה כלשהי. הפרעת אישיות אנטיסוציאלית היא הפרעה שכיחה, אם לא השכיחה ביותר, בקרב אוכלוסיית האסירים, כמעט בבחינת מאפיין של האישיות העבריינית. הפרעת אישיות אנטיסוציאלית משמעה, בפשטות, התנהגות אנטי חברתית הפוגעת בזולת, והיא חובקת גוונים ותתי-הגדרות בהתאם לגישות השונות בקרימינולוגיה, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה משפטית, כגון: הפרעת אישיות דיסוציאלית, פסיכופתיה, סוציופתיה או 'סתם' אישיות עבריינית. הפרעות אישיות אלה – שהפסיכופתיה היא החמורה ביניהן ויש הגורסים שאין לסווגה תחת הכותרת של הפרעה אנטיסוציאלית – מתאפיינות בכך שאינן פוגמות בבוחן המציאות אלא בהיבטים רגשיים ובין אישיים. התסמינים המובהקים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית על גווניה וסוגיה, יכול שיבואו לידי ביטוי בשקרנות ובמניפולטיביות, בהתנהגות פרועה או בהתפרצויות זעם לעיתים תוך גילויי אלימות ואכזריות, ובהיעדר חמלה ואמפתיה לקורבן. התנהגויות אלו נובעות, בין היתר, מאימפולסיביות יתר, היעדר שליטה על דחפים ורגשות, אי מסוגלות להכיל מתח ותסכול, לא אחת בנלווה לשימוש באלכוהול וסמים. כעניין של מדיניות משפטית, המחוקק ובתי המשפט אינם נכונים להכיר בתסמינים ובהתנהגויות אלה לצורך ענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק, ועל אחת כמה וכמה, לא לצורך פטור מאחריות לפי סעיף 34ח לחוק. בסופו של דבר, גם לאדם הסובל מהפרעת אישיות אנטיסוציאלית 'הרשות נתונה' מבחינת יכולת להימנע מעשיית המעשה והבנת הפסול שבמעשה" (שם, בפסקה 25).

על יסוד האמור, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור כנגד גזר הדין שניתן בעניינו של המערער (למעט ביטולו של מאסר עולם אחד, פועל יוצא של זיכוי המערער מרציחתו של סימחוב).

סוף דבר: בזהירות המתחייבת ומחמת הספק, זיכה בית המשפט המחוזי את ניר מעבירת הרצח, והרשיעוֹ בהריגה.

חמישית, הקושי להסתמך על עדויות הראייה אינו נובע אך מפאת הסתירות הבולטות ביניהן, אלא גם מחמת פגמים בולטים בכל אחת מן העדויות כשלעצמה: פרטים בהם לא הבחינו העדים (כגון המכה שנתן ניר לבּן כשעוד ישב במכוניתו), תיאורים שאינם עולים בקנה אחד עם הממצאים הפורנזיים, שנויי גרסה, קשיים בקליטת הארוע (מחמת מרחק, זוית ראייה או לקויות פיזיות) ועוד פגמים מפגמים שונים.

בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות ובא לכלל מסקנה כי אין בהן כדי לעורר ספק סביר באשמתו של ניר: "לאחר שמיעת הראיות, התרשמותנו מהן, ולאחר בחינת טענות הצדדים, נראה לנו שלא זו בלבד שהנאשם לא הצליח לעורר ספק סביר, ביחס לאפשרות של קיום תנאי ההגנה העצמית... אלא שמאותן ראיות מוצקות עולה, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם גרם למות המנוח, לאחר הכנה ומתוך החלטה להמית אותו" (פסקה 3 תחת הכותרת 'עקרי התוצאה').

סוף דבר, שאני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט נ' סולברג, כי בסיפור המעשה הטראגי שנגול בפנינו, יש לזכות את המערער מחמת הספק.

...

מכל מקום, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי יש להותיר על כנה את עבירת ההריגה, הרי שבנסיבות המיוחדות של המקרה, העונש של 14 שנות מאסר שהושתו על המערער על ידי ערכאה קמא נחזה כחמור על פניו.

אם הדלת המסתובבת הייתה מוליכה לנתיב אחר, ובן היה פוגע בדרך כלשהי בטלי או בניר או מתאבד נגד עיניהם, הרי שלפנינו שורה של סימנים, עליהם נוהגים לומר, לעיתים בדיעבד, כי "הכתובת הייתה על הקיר". מנגד, ניר וטלי עשו כמעט כל מה שניתן על מנת שבן לא יפגע בעצמו, שהרי בסופו של דבר, הוא היה חבר ילדות שגדל עם ניר במושב ולמד עם טלי באותה שכבה, שכן שהפך לבן בית אצלם.

סוף דבר, שאני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט נ' סולברג, כי בסיפור המעשה הטרגי שנגול בפנינו, יש לזכות את המערער מחמת הספק.

אשר לעבירת הנסיון לרצח, אשר יוחסה למערערים בכתב האישום, נקבע, כי המערערים יזוכו מעבירת נסיון הרצח של כמאל, באשר לא הוכח, במסגרת עדויות העדים המפלילים או באמצעות עדותו של כמאל, כי המערער 1 ירה לעברו של כמאל, על אף שהיו לו הזדמנויות לא מעטות לעשות כן. יחד עם זאת, ולאור ראיות מהימנות מהן ניתן ללמוד על תקיפתו של כמאל, והעובדה כי נגרמה לו חבלה של ממש, נקבע בדעת הרוב, כי יש להרשיע את המערערים, בעבירה שעניינה חבלה בכוונה מחמירה, לאחר שניתנה למערערים היזדמנות סבירה להיתגונן מפני אפשרות הרשעתם בעבירה זו. לבסוף, הורשעו המערערים גם בקשירת קשר לפגוע בכמאל ובמנוח.

העירעור מטעמו של המערער 1 במסגרת עירעורו של המערער 1, התבקשנו לזכותו מהעברות בהן הורשע, וזאת מחמת הספק, ולחלופין, ורק במידה שיקבע כי המערער 1 היה מעורב בארוע, לזכותו מעבירת הרצח, ולהרשיעו תחתיה בעבירת ההריגה.

סבורני, כי לא נפל פגם, בנסיבות העניין, בעובדה ששופטי הרוב בבית משפט קמא פילגו את הודעות העדים המפלילים במישטרה, והחליטו לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד חלק מההודעות, תוך דחיית חלקים אחרים בהן, במסגרתם ביקשו העדים המפלילים, בין היתר, לאיין או למזער את חלקם בארוע (ע"פ 431/08 גואברה נ' מדינת ישראל (13.4.2010); ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (4.9.2006)).

...

לסיכום, העובדה שהמערער 1 השתמש באקדח; ירה לעבר המנוח; כיוון לפלג גופו העליון של הקורבן; וכן, מספר היריות שנורו מהאקדח - די בהן כדי להוכיח כי המערער 1 התכוון להמית את המנוח, ומכאן שהתגבש בעניינו יסוד ההחלטה להמית.

לאור עמדתה של המשיבה, לפיה חלקו של המערער 2 זהה לחלקו של אשרף באירוע, כפי שהדברים נקבעו בפסק הדין בתיק הנוסף, סבורני כי יש להמיר את הרשעתו של המערער 2 מעבירת הרצח במזיד להרשעה בעבירת ההריגה בלבד, וזאת, כפי שהומלץ במסגרת ערעורו של אשרף בתיק הנוסף.

סוף דבר לוּ תשמע דעתי, ערעורו של המערער 1 ידחה על כל חלקיו, כך שהרשעתו בבית משפט קמא, כמו גם גזר דינו, יוותרו על כנם.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, ברוב דיעות (השופטים א' לוי ו-ע' קוטון), ברצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2), בצרוף סעיף 301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), נגד דעתה החולקת של סגנית הנשיא ד' סלע, אשר סברה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק מעבירת הרצח, ולהרשיעו בבצוע ניסיון לרצח, ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

עוד טען המערער, כי הודאתו בחקירתו השביעית מיום 11.12.2016, לא ניתנה מרצונו החופשי, וכי החוקרים הפעילו עליו לחץ פסיכולוגי פסול, אשר פגם בחופשיות רצונו.

...

משכך, איני מקבל את התרחיש החלופי שהוצג, ככזה המעורר ספק סביר באשמתו של המערער בביצוע הרצח.

המשנה לנשיאה נ' הנדל: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט י' אלרון שלפיה דין הערעור להידחות.

] אחיו ממעצר – מצאתי לנכון להדגיש במקרה זה כי מסקנתי לפיה אין להתערב בהרשעת המערער, בתוקף גם ללא התייחסות להודאה האמורה.

בית המשפט המחוזי נתן דעתו לפגמים שנפלו בחקירותיהם של החבר והדודן, אולם קבע כי בהיתחשב בכלל הנסיבות, הראיות וההתרשמות הבלתי אמצעית מהחבר ומהדודן והעובדה כי תוכן אמרותיהם שימש בסיס לקביעת ממצאים בהיותם עדים ולא נאשמים, הרי שאין בכוחם של אותם הפגמים, על אף היצטברותם, לאיין את משקל הגרסאות המפלילות את המבקש.

כך סיכם בית המשפט את מסקנתו זו מפי השופט צ' זילברטל: "לאחר בחינת הראיות, סבורני כי על אף המורכבות הראייתית, ואף אם אין בכוחה של אף ראיה כשלעצמה להביא להרשעת המערער, הרי ששילובן של מכלול הראיות יוצר מארג ראייתי אשר יש בו כדי להוכיח ברמה הנדרשת בפלילים את אשמתו של המערער בבצוע המעשים, ואין בזיכויו של ע' להקים ספק סביר ביחס לכך. גרעין גירסתו המפלילה של החבר, לצד החיזוקים המצויים בה ובגירסת הדודן, בצרוף אמירותיו של המערער למדובב, ראשית הודייתו, סתירת גרסת האליבי שהציג והמניע של המערער לבצוע המעשים, מבססים את אשמתו של המערער במיוחס לו בכתב האישום. כל זאת, על אף שדחיית חלקה של גרסת החבר, ככל שהיא נוגעת לע', מותירה סימני שאלה בנוגע לדרך הגעת המערער לזירת הירי, הימלטותו מהמקום וזהותם של יתר המעורבים במעשים. סבורני, כי בנסיבות המתוארות, אין בקיומו של ספק ביחס לאותם הנתונים להביא ליצירת ספק בדבר עצם ביצוע מעשה הירי לעבר האוטובוס על ידי המערער. על כן אני סבור כי הרשעת המערער יכולה לעמוד לצד קביעת בית המשפט לעניין זיכויו מחמת הספק של ע', ושתי הקביעות האמורות אינן בבחינת סתירה פנימית, מאחר שהתשתית הראייתית העומדת בבסיסן אינה זהה ונוכח הנימוק שביסוד זיכויו של ע'.

צוין, כי בפסק הדין בעירעור נקבע באופן חד משמעי כי הגם שנותרים פריטי מידע חסרים בנוגע למסגרת ביצוע העבירה, אין בכך כדי להוות סתירה פנימית, ולכן אין מדובר בדיבור בשני קולות אשר הוביל להכרעות שאינן יכולות להתיישב זו עם זו. בשולי הדברים, ציינה המשיבה כי בית המשפט המחוזי קבע אמנם כי הזיכוי של החבר והדודן מעבירת הרצח הוא זכוי מלא, אולם בו זמנית נקבע כי אילו היו השניים מועמדים לדין בעבירה של קשירת קשר לפגוע בתלמידי כפר קאסם, הרי שהזיכוי היה מחמת הספק.

...

מעבר לכך טען המבקש כי הודעותיהם וחקירותיהם של החבר ושל הדודן במשטרה נגועות בפגמים רבים, אשר לשיטתו מובילים למסקנה כי לא ניתן לקבוע ממצאים על פיהן.

ברם, לצורך בירור הדברים, אני סבור כי החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, ופתיחתו מחדש לשם שמיעת מכלול הראיות פעם נוספת אינה הדרך הנכונה בעיניי במקרה הקונקרטי.

אלא במסקנה משפטית הנוגעת לראיה קיימת שהייתה משמעותית בשני ההליכים.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לקיום משפט חוזר מתקבלת, באופן שעניינו של המבקש יוחזר לבית משפט זה לשם שמיעתו כערעור פלילי פעם נוספת בפני הרכב.