זיכוי מקובלנה בשל הגנת תום הלב

בית משפט קמא קבע, שהוא אינו מקבל את טענת אבנר שהוא האמין באמת כי "חשף שחיתות" של הקובל, וכי העלה את הטענות כנגד משה בתום לב. בית משפט קמא מציין, שאבנר לא טרח לנסות ולבסס את חשדותיו, לא ערך בירור, ולא הציג את הראיות שבידיו בפני אחרים, לרבות חברי הדירקטוריון או עורכת דינו.

כמו-כן טוען אבנר, שיש לבטל את כתב הקובלנה מטעמי הגנה מן הצדק, עקב ניסיונו של הקובל, בעיצומה של שמיעת הראיות בתיק, לשבש מהלכי משפט.

בית משפט השלום זיכה את המשיב (שם) מן העבירה שיוחסה לו בקובלנה בקבעו, ששליחת התלונה ללשכה אינה מלמדת על כוונתו של המשיב לפגוע במבקש.

עוד נטען מטעם אבנר, שחובתו לבטא את חשדותיו בפני הדירקטוריון חוסה תחת הגנת תום הלב, בהתאם לסעיף 15(2) של החוק: "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". כמו כן, בהתאם לסעיף 15(3) של החוק: "הפירסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המערער או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפירסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר". אין בידינו לקבל את טענותיו אלה של אבנר.

...

התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: אנו דוחים את ערעורו של אבנר בעק"פ 68158-02-19, וקביעת בית משפט קמא מיום 25.4.18 לפיה ביצע אבנר פרסום המהווה עבירה לפי סעיף 6 של חוק איסור לשון הרע, עומדת בעינה ללא שינוי (למעט בנוגע למכתב נ/6 אל עוה"ד מינצר).

אנו מקבלים חלקית את ערעורו של משה בעק"פ 61273-02-19, ומחייבים את אבנר לשלם למשה פיצוי בסכום של 35,000 ₪, והוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪, לא יאוחר מיום 4.6.19 שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אנו מורים למזכירות בית המשפט להמציא את העתק פסק הדין לשירות המבחן למבוגרים.

לטענת הנאשם, בשים לב להצעת החוק שהוגשה לאחרונה המבקשת לבטל את מוסד הקובלנה הפלילית הפרטית, ולנימוקים העומדים ביסוד הצעת החוק, בשים לב לשינויים שחלו בדין מאז נוצר מוסד הקובלנה הפלילית, לרבות הוספתו של הליך הערר בגין סגירת תיק חקירה, בשים לב לפסיקת בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, מהעת האחרונה בעיניין קובלנות פליליות פרטיות, ובשים לב להסתרת חומר חקירה מהותי ומזכה על ידי הקובל ולניצול לרעה של הליך הקובלנה על ידי הקובל – יש בעובדה שהמשטרה חקרה והחליטה לסגור את התיק מחוסר ראיות ובעובדה שהערר של הקובל על החלטה זו נדחה על ידי פרקליטות המדינה, כדי להצדיק את ביטול הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק.

בנוסף לכך, העובדה שמספר מסמכים חשובים ובעלי פוטנציאל ממשי לתרומה להגנה לא נימסרו להגנה במסגרת חומר החקירה שהועבר מעצימה את הפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן ופוגעת בטוהר ההליך השפוטי ובאמון הציבור בבית-המשפט, גם אם לא ניתן לקבוע כי הדבר נעשה בחוסר תום לב. בנסיבות אלו סבורני כי הגשת הקובלנה במקרה דנן עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ועל כן מוצדק להורות על ביטולה.

...

עניינה של החלטה זו בשאלה האם, במסגרת קובלנה פלילית פרטית, עומדת לנאשם טענת הגנה מן הצדק המצדיקה את ביטול הקובלנה, במקרה בו לאחר שהוגשה בנדון תלונה למשטרת ישראל, התלונה נחקרה והוחלט על סגירת התיק מחמת היעדר ראיות מספיקות, ולאחר מכן הוגש ערר לפרקליטות המדינה על החלטה זו והערר נדחה, וזאת כשאין חולק שמלוא חומר הראיות נבחן על ידי הגורמים המוסמכים שהחליטו על סגירת התיק ועל דחיית הערר ומדובר בעבירה מסוג שלגביו קיים עניין מובהק לציבור בהעמדה לדין, והכל כשברקע הדברים קיים סכסוך בין הקובל לבין הנאשם.

מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדות שאינן שנויות במחלוקת, ולפיהן קיים סכסוך משפטי מתמשך בין הקובל לבין הנאשם, וכן הוגשו כנגד הנאשם מספר תלונות, בהן הקובל ובנו אברהם היו מתלוננים או מעורבים, ואשר כולן נגנזו.

סוף דבר בקשת הנאשם להורות על ביטול הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק מתקבלת.

לפיכך, אני מורה על ביטול כתב הקובלנה שהוגשה כנגד הנאשם, וזאת מחמת הגנה מן הצדק, מכוח סעיפים 149(10) ו-150 לחסד"פ. בשולי הדברים יוער, באופן עקרוני ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין, כי בפני הקובל פתוחה הדרך לשקול לתקוף תקיפה מנהלית של ההחלטה בערר, ככל שהוא סבור שההחלטה לוקה בחוסר סבירות ממשית וככל שהוא עומד בתנאי הסף הנדרשים, וכן פתוחה בפניו הדרך להגיש כנגד הנאשם תביעה אזרחית-נזיקית.

טיעוני הנאשמים: לטענת הנאשמים, הקובל לא הניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית התומכת בכתב הקובלנה ולפיכך, יש להורות על זיכוים של הנאשמים.

לעניין מסירת התמונה לועדה המקומית לתיכנון ובניה נטען, כי פעולה זו חוסה בצילה של ההגנה המשפטית המעוגנת בהוראות סעיפים 18(2)+(ג) לחוק הגנת הפרטיות וכי בוצעה היא בתום לב ולצורך הגנה על עניין אישי כשר.

...

לאור כל האמור לעיל, סבורני כי בשלב זה עלה בידי הקובל להציג בפני בית המשפט מערכת ראייתית ראשונית לצורך העברת נטל הבאת הראיות לנאשמים.

למעשה, מעיון בבקשה עולה כי הנאשמת 2 לא הכחישה כי היא זו אשר צילמה את ת/2 ואולם, העלתה היא מספר טענות לעניין מיקום צילום התמונה וכן, העלתה מספר טענות הגנה אשר לטענתה עומדות לה ביחס לעבירות הנזכרות בקובלנה בהקשר זה. במצב דברים זה, כך סבורני, הרי שאף לעניין האישום השני עלה בידי הקובל להציג מערכת ראייתית ראשונית אשר די בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לנאשמים.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה כאמור את הבקשה על כל רבדיה.

בין היתר טען, כי יש לבטל הקובלנה מהטעם של הגנה מן הצדק ו/או בגין שימוש לרעה בהליכי משפט ו/או בשל היות הקובלנה נוגדת את עקרונות הצדק וההגינות המשפטית, כן טען לאכיפה בררנית.

ראה הנאמר בע"פ 5672/05, טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו): "הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד". עוד ראה בעיניין ההגנה מן הצדק נאמר בע"פ 4855/02, מדינת ישראל נ' בורוביץ, פד"י נט(6)776: "שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעיניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נידרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להיתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האנטרס הצבורי שבהעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר, ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האנטרס הצבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתבהאישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להשקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי ביתהמשפט לקבוע כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים". נראה כי במקרה שלפנינו ובטרם נשמעו הראיות, אין מקום להחליט, בשלב זה, בטענת ההגנה מן הצדק, שמעלה הנקבל.

אשר לטענה של שימוש לרעה בהליכי משפט; לא מצאתי פגם כלשהוא בכך, שהקובל החליט להגיש את קובלנה בהתאם לזכותו על פי חוק.

...

(ההדגשות שלי ר.ל.) לאור הדברים האמורים, אני קובעת, כי אין להחיל בענייננו את סעיף 69 לחוסד"פ, על הנקבל וכפועל יוצא מכך, שהגשת הקובלנה לא היתה טעונה אישור היועמ"ש. באשר ליתר הטענות שהעלה ב"כ הנקבל, לרבות הטענה של "זוטי דברים", יש, לטעמי, לשמוע תחילה, ראיות הצדדים ולא ניתן להכריע בטענות, בשלב המקדמי בו אנו מצויים עתה.

לפיכך, נדחית הבקשה לביטול הקובלנה שהוגש.

הנני קובעת התיק לתזכורת צדדים לתאריך 27.03.14 שעה 12:00.

שנית, הוא כי יש להורות על ביטול הקובלנה מטעמים של הגנה מן הצד שכן המשיב מתעלל במבקש במשך שנים ומתוך 16 תיקי החקירה בהם הגיש המבקש כנגד המשיב תלונות ניתן ללמוד על היתעללות זו. המשיב היתנגד לטענות המקדמיות ולביטול הקובלנה דנן ובקש לקיים דיון.

גישה דומה נאמרה בעק"פ (מחוזי חיפה) 51096-03-11 וינמן נ' זיו (פורסם בנבו, 1.6.11) כי: "בהתאם, סבורים אנו, כי בפסיקת הוצאות בהליך של קובלנה פלילית יש לאמץ את עקרונות המשפט האזרחי החל על פסיקת הוצאות משפט שבבסיסם ההגנה על זכותו הקניינית של מי שאולץ להתדיין ונימצא כי לא היה בסיס להליך אליו נגרר ובגינו הוציא הוצאותיו". גישה דומה ניתן לראות גם בע"פ (מחוזי ת"א) 72031/05 אברהם לב נ' עו"ד רסקין (פורסם בנבו, 06.08.07).

חרף העובדה שהמשיב קיבל את יומו בבית המשפט בשתי ערכאות, הוא בחר להגיש את אותה קובלנה, תוך שנהג בחוסר תום לב יש לומר, כמפורט בבקורת של החלטת כב' השופט פרייז, לבית משפט השלום בכפר סבא.

יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו מפי כב' השופט שוהם ברע"פ 482/14 הלפרין נ' סטאר, (פורסם בנבו, 03.03.14): "לחששות אלו ניתן מענה, בין היתר, באפשרות להטיל על הקובל את תשלום הוצאות הגנתו של הנאשם, במקרה של זכוי או ביטול אישום (סעיף 80(א) לחוק העונשין)". ב"כ המבקש ביקש לפצות את המבקש בסך של 96,400 ₪ אשר בנויים כדלקמן: 81,400 ₪ עבור הוצאות מימון.

...

סבורני כי יש להביא בחשבון מצד אחד את העובדה שהמבקש נעזר בעורך דין אשר נדרש לטיעונים מפורטים בכתב וכן את נסיבותיו של המבקש.

סבורני כי בכך יש לתת ביטוי להתנהלות ההליך מטעמו של המשיב והאופן בו אלץ את המבקש להתגונן בבית המשפט פעם אחר פעם תוך שכירת שירותים של עורך דין פרטי.

נוכח המפורט לעיל אני נעתר לבקשה ומורה על החזר הוצאות למבקש ע"י המשיב, בכפוף למגבלות תקנות הפיצויים, בסך 3441 ₪ עבור כל ישיבה ובסה"כ עבור שתי ישיבות סך של 6882 ₪.