זיכוי מעבירת תקיפת שוטר עקב הגנה עצמית

לא ראיתי להעתר לבקשתה החלופית של התביעה להרשיע את נאשם 1 בעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו – ראשית, כל המשפט נסוב סביב העבירה של תקיפת שוטר במילוי תפקידו ונאשם 1 התגונן מפני עבירה זו; שנית, משהגעתי לכלל מסקנה שיש לזכות את נאשם 1 גם מהעבירה של הישתתפות בהתפרעות, ועל כך ראה להלן, הרי שנותרנו עם אירוע במסגרתו הגיע נאשם 1 באקראי למקום בו התרחשה תאונה בין ג'יפ של מג"ב לבין רכב סוברו של תושב היישוב ונאשם 1 התבקש לתעד את המגע בין כלי הרכב ולבקש את פרטיו של נהג הג'יפ הפוגע.

להלן נימוקיי: אני מקבל את טענת ההגנה לפיה אין בהירות מספקת, מעדויות עדי התביעה, באשר למעשיו המדוייקים של נאשם 2 והתנהלותו מול השוטרים עובר למעצרו על ידי השוטר ולדי – בעוד שהשוטר ולדי העיד – במידת שיכנוע עצמי גבוהה למדי – שנאשם 2 אשר נעצר על ידו ניסה למשוך את החשוד שהשוטר ניקולא התכוון לעצור ואף משך את השוטר ניקולא מאחור ו"טילטל" את גופו, הרי שהשוטר ניקולא עצמו – נפגע העבירה – כלל לא תיאר את האירוע באותו אופן.

...

הגעתו של נאשם 2 באה – כך על פי עדותו – לאחר שהתקהלו במקום מספר רב של אנשים, ולאחר שידע על מעצר של אדם אחד (נאשם 1) שנמצא בג'יפ; מצפיה בסרטון ת/8, אשר צולם על ידי השוטרת אליסיה פן, עולה כי הרוחות כבר התלהטו באותו שלב, במקום התקהלו אנשים רבים, והיו חילופי דברים ועימותים בין השוטרים לבין התושבים המפגינים; עוד עולה שהגעתו של נאשם 2 למקום באה לאחר ארוע התקיפה של השוטר מהדי ובסבירות גבוהה מאוד גם לאחר ניקוב הצמיג בג'יפ. בנסיבות אלה אינני מקבל את עדותו של נאשם 2 לפיה הגיע למקום "מתוך סקרנות טבעית". התרשמתי שנאשם 2, כתושב ותיק של היישוב יצהר, יודע היטב שאין זו פעם ראשונה שתושבים מתעמתים עם כוחות הבטחון (וראה גם התייחסותו של נאשם 1 לכך).

לסיכום אני מזכה את נאשם 1 מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

אני מרשיע את נאשם 2 בעבירה של השתתפות בהתפרעות בניגוד לסעיף 152 לחוק העונשין, בנסיבות שנקבעו על ידי בפיסקה 22ב'-ג' להכרעת הדין.

בית המשפט הרשיע את הנאשמת בתקרית עם השכנים, זיכה אותה מעבירת תקיפת השוטר בעקבות מעצר לא חוקי וזיכה אותה מעבירת האיומים בפני השוטרים בעקבות סייג זוטי דברים שכן הייתה באותה העת תחת מעצר בלתי חוקי, שכניה לא היו עדים לאיום שנעשה כלפיהם, האיום ברף נמוך וכן מצבה הנפשי הקשה שהייתה בעת אמירתו.

התנאים לקיומו של הסייג נדונו בהרחבה בע"פ (מחוזי ת"א) 1720/95 מדינת ישראל נ' יוסף ואח' (23.10.1996)), ואומצו בע"פ 807/99 עזיזיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 747 (1999)), כדלקמן: "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאנטרס הצבורי וההגנה תיתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימאלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. [...] הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו 'נסיבותיו, תוצאותיו והאנטרס הצבורי'". [הדגשה לא במקור א.א.] בית המשפט העליון דן בסייג "זוטי דברים" בע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, פ"ד ס(2) 120 (2005)) (להלן: "פרשת אריאל רמזורים"), וקבע: "[...] אף על פי שהסייג בדבר "זוטי דברים" אינו מונה רשימה של מקרים הבאים בגדריו, הרי שהמגמה העולה מן הפסיקה היא שיש להחילו בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

בבחינת "טיב המעשה" מדובר באיומים חוזרים ובוטים כלפי המתלונן על רקע סיכסוך כספי בו דרש בכוח לקבל פיצוי שספק אם מגיע לו; "תוצאות המעשה" המתלונן חש מאוים עד כי נאלץ להגיש תלונה, הגם שלא היה מעוניין לערב את המישטרה וחש אי נוחות רבה מכך; "בנסיבות המעשה" רצונו של הנאשם ליפתור את הסיכסוך בכוח תוך היתעלמות מבקשותיו החוזרות של המתלונן לפיתרון באמצעות צד שלישי או בבית המשפט היא עשיית דין עצמי והעמדת המתלונן בלחץ בלתי סביר משך תקופה לא מבוטלת.

...

לענייננו, בחינת ההתבטאויות המאיימות בהן נמצא הנאשם אשם הובילה אותי למסקנה כי מדובר באיומים מוחשיים שפגיעתם בערך המוגן ממשית, ומשמע כי סייג זוטי הדברים אינו רלוונטי.

סוף דבר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום איים הנאשם על המתלונן, במספר אמירות בשני מועדים ביום 8.12.2019 וביום 15.12.2019.

אשר על כן, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירת האיומים המיוחסת לו, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

כאמור, בית המשפט (כב' השופט איתן קורנהאוזר) זיכה את הנאשמת מעבירת ההתפרעות לאחר שלא עלה בידי המאשימה להציג די ראיות להוכחת עבירה זו. מנגד נקבע כי זריקת כדור הבדולח על ידי הנאשמת לא נעשתה מתוך הגנה עצמית כי אם מתוך כוונה לתקוף את השוטרים, בשל כעסה על כך שהם ביקשו לפנותה מהאיזור.

...

אני סבור כי כך הם פני הדברים במקרה זה. הנאשמת צעירה לימים, כיום כבת 27, בתחילת דרכה בהוראה.

לא כך הוא בנסיבות מקרה זה. אני סבור כי מתחם העונש ההולם את מעשה הנאשמת בנסיבותיו נע ממאסר על תנאי ועד למספר חודשי מאסר בודדים לריצוי בפועל.

עם זאת, אני סבור כי השיקולים שצוינו לעיל לביטול הרשעתה של הנאשמת גם מקימים נסיבות מיוחדות מקלות המצדיקים סטייה מהמתחם לקולא.

הנאשם הועמד לדין בגין ביצוע העבירות: היתנהגות פרועה במקום צבורי, עבירה לפי סעיף 216(א)(1) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), תקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 בחוק המוזכר, וכן בגין איומים, עבירה לפי סעיף 192 בחוק המוזכר.

אשר לטענת הנאשם להגנה עצמית, גורסת המאשימה כי הגנה זו אינה חלה, שכן מלבד זאת שהוא לא הותקף, אלא שגם ובין השאר, הוא הכניס את עצמו בהתנהגותו הפסולה למצב הדברים.

הנאשם טוען כנגד האישום וסיכומי המאשימה, כי יש לזכות אותו.

בהקשר זה, גם בהנחה שהנאשם נימנע משימוש בטלפון כדי להזמין מישטרה מאחר ודובר ביום שבת, לא נראה כי נימנעה ממנו האפשרות לגשת לתחנת המישטרה הקרובה, או למצער לשוטר הקרוב שיפגוש בדרכו, כדי לקרוא למישטרה.

...

ללא ספק, התנהגות הנאשם (בגינה מורשע לעיל) הציתה התגוששות זו. ואולם, בשלב מסוים הגיע עמנואל והוא היווה חוצץ בין הנוכחים (ש' 22, ע' 104).

אני סבור כי כל התנאים מתקיימים לשם תחולת הסייג.

תוצאה לאור כל המפורט לעיל, החלטתי לזכּות את הנאשם מביצוע עבירת התקיפה הגורמת חבלה ממשית וגם עבירת האיומים, וכן להרשיעו בביצוע עבירת התנהגות פרועה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 216(א)(1) בחוק העונשין.

העובדה שהשוטר עלמני אחז את הנאשם והצמיד אותו לקיר מיד לאחר השמוש בטייזר וצעק עליו "על מי אתה יורק בתחנת המישטרה" מלמדת כי השמוש בטייזר היה ענישה לאור העלבון שחשו השוטרים, ולא מתוך תחושת מסוכנות מצד הנאשם או לצורך הגנה עצמית.

בימ"ש קמא החליט לזכות את המערער מעבירות תקיפת השוטרים בתחנת המישטרה, זאת למרות שהתנהגותו כלפי השוטרים הייתה חמורה ביותר, כאשר הוא יורק, מקלל, מאיים ומשתמש בשפה מעליבה, פוגענית וגזענית כלפי השוטרים.

...

אנו סבורים, כפי שקבע בימ"ש קמא, כי מעשיו של המערער פגעו פגיעה חמורה בשמירה על הסדר הציבורי ומלאכת השוטרים האמונים על אכיפת החוק.

כאמור, איננו סבורים כי מדובר בענישה חריגה באופן המצדיק התערבות ועל כן, יש לדחות את הערעור גם לעניין העונש.

בסיכומו של דבר – דינו של הערעור להדחות על כל חלקיו וכך אנו מורים.