זיכוי מעבירת נהיגה פזיזה והרשעה באי מתן זכות קדימה להולך רגל

הנאשם הודה והורשע בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה – עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); נהיגה בקלות ראש או ברשלנות או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור שגרמה לתאונת דרכים בה ניחבל אדם – עבירה לפי סעיף 62(2)+38(2) לפקודת התעבורה; אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה – עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 + סעיף 68 לפקודה; נהיגה ללא רשיון נהיגה – עבירה לפי סעיף 10(א) בצרוף סעיף 38 לפקודה; נהיגה ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; שבוש הליכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין תשל"ז-1977; כניסה לישראל בנגוד לחוק – עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

אמנם האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנאשם ואף על פי שמדובר באירוע תאונתי שאינו מתוכנן, ההתנהלות שבאה לאחר מכן, איננה היתנהגות פזיזה בת רגע, אלא במעשים מתוכננים לאורך זמן.

לזכות הנאשם ציינה ב"כ המאשימה את הודאתו והחיסכון בזמן השפוטי, אף כי הודאתו באה רק בבוקר מועד ההוכחות כאשר הבין כי מצבו המשפטי אינו מיטיב ולא ממקום של לקיחת אחריות.

...

לאור האמור לעיל, בהתחשב במכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה כי מתחם הענישה בענייננו לגבי מכלול העבירות הינו מאסר לתקופה של 6 חודשים עד לתקופה של 18 חודשים.

לפיכך, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: תשלום קנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם.

על מנת להרשיע נהג בעבירה ע"פ ס' 62 (2) לפקודה, על התביעה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, קרי פזיזות או מעשה רשלנות רבתי, המגיע עד כדי קלות דעת, וזאת, להבדיל מתקנה 21 (ג) אשר אינו דורשת כתנאי להרשעה הוכחת יסוד נפשי כלשהוא, אלא רשלנות בלבד.

אני מזכה הנאשמת מעבירות של אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה ונהיגה בקלות ראש.

...

 יחד עם זאת, סבור אני שהתביעה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנאשמת נהגה בחוסר זהירות בניגוד לתק' 21 (ג) לתקנות התעבורה ועברה עבירה של התנהגות בדרך שגרמה נזק לרכוש - עבירה בניגוד לתק' 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה.

משכך אני קובעת כי יש להרשיע הנאשמת בעבירה של חוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות ולא בקלות ראש.

אני מרשיעה הנאשמת בעבירות של התנהגות הגורמת נזק, נהיגה בחוסר זהירות ובגרימת חבלה של ממש.

<#2#> הכרעת דין ביום 5.12.13 הוגש כתב אישום נגד הנאשם המייחס לו עבירות של נהיגה ברשלנות (סעיף 62 (2) בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה) , אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, (תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה), ועבירה של גרימת תאונת דרכים וחבלה (תקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה).

המאשימה לא סיפקה הסבר מה גרם לנאשם להמשיך בנסיעתו לאחר שעצר כדי לתת זכות קדימה להולכי הרגל, ועל כן משלא הוכיחה כי היתקיים יסוד נפשי של מחשבה פלילית, יש לזכות את הנאשם מעבירת נהיגה ברשלנות, ולהרשיעו רק בעבירת נהיגה בקלות ראש, בה כאמור הודה.

" ב- ת"ד 1388/02 מדינת ישראל נ' ורדית הר לבן (בית משפט לתעבורה בחדרה) קבע כב' השופט אביהו גופמן כדלהלן: "על מנת להרשיע נהג בעבירה ע"פ סעיף 62 (2) לפקודה, על המאשימה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, קרי פזיזות או מעשה רשלנות רבתי, המגיע עד קלות ראש, וזאת, להבדיל מתקנה 21 (ג) אשר אינה דורשת כתנאי להרשעה הוכחת יסוד נפשי כלשהו, אלא רשלנות בלבד. סעיף 62 (2) דורש כתנאי להרשעה מודעות לתוצאות המעשה". הבחנה זו בין שתי העבירות כפי שהוגדרה לעיל, שבה ונשנתה בשורה ארוכה של פסקי דין.

...

בענייננו, ולאחר שבחנתי את ראיות המאשימה, לא מצאתי כל ראיה לכך כי לנאשם היתה מחשבה פלילית ולו ברמה הנמוכה של פזיזות או קלות דעת.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות נשוא כתב האישום ובעבירה בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, למעט בעבירה בניגוד לסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה.

בנסיבות אלה ולאור תוצאות התאונה והרשעתו של הנאשם בעבירה שאיננה מחייבת השתת עונש פסילה בפועל ומשנפסל הנאשם מהחזקת רישיון נהיגה למשך 8 ימים, הנני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: קנס בסך 1,000 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו.

כתב האישום בתיק העקרי הנאשם הורשע על פי הודייתו בעובדות כתב אישום שתוקן (להלן: "כתב האישום"), במסגרת הסדר טיעון אשר לא כלל הסכמה לעניין העונש, בשתי עבירות תקיפה לשם גניבה, לפי סעיפים 381(א)(2)+ 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), שתי עבירות גניבה לפי סעיפים 29+384 לחוק העונשין ובעבירת מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיפים 338(א)(1)+29 לחוק העונשין.

עוד ראו דברי בית המשפט בעיניין זה בע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2013): "למרבה הצער, הפכו, בתקופה האחרונה, מעשי השוד ובעיקר ככל שמדובר בשוד של מכשירים סלולריים יקרי ערך, לתופעה שניתן להגדירהּ כ"מכת מדינה", כאשר חדשות לבקרים מדווחים אנו על תקיפה של קורבנות חסרי הגנה, על-ידי שודדים אלימים וחסרי מעצורים, המבקשים לשדוד את רכושם ולזכות ברווח כספי קל וזמין (ראו, לעניין זה, דברי חברתי, המשנָה לנשיא מ' נאור בע"פ 6378/11 בסוֹל נ' מדינת ישראל (31.7.2012)).

הנאשם ושותפו נהגו בפראות ובריונות משוללת כל רסן, בטבורה של עיר, בשעת ערב מוקדמת כאשר ביצעו עבירות תנועה רבות, ובכללן נסיעה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, חציית קו הפרדה, נסיעה על אי-תנועה, אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעברי חציה, ונסיעה בנגוד לכיוון התנועה המותרת.

...

לסיכום, אני רואה להעמיד את מתחם העונש הראוי בגין התיק הנלווה בטווח שבין מספר חודשי מאסר ועד 10 חודשי מאסר, בצירוף עונשים נלווים.

בנסיבות, ונוכח העובדה שהנאשם לא השכיל להפיק לקח מהסתבכויותיו הקודמות ולנוכח חומרת המעשים בהם מדובר, אין מנוס מהטלת ענישה ממשית, מאחורי סורג ובריח, בתקווה שזו תרתיע את הנאשם מלבצע עבירות נוספות בעתיד.

על יסוד מקבץ השיקולים שמניתי לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 22 חודשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה בה היה נתון במעצר מיום 13.7.2017 ועד היום.

הרקע לבקשה והבקשה ביום 22.06.2021, הוגש לבית משפט השלום לנוער בירושלים כתב אישום שייחס למבקש עבירה של סיכון הולך רגל במעבר חציה בנסיבות מחמירות, עבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל העומד על המדרכה וכן עבירה של נהיגה בקלות ראש (לפי תקנה 67(א), תקנה 67(א1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה או התקנות) וכן סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), בהתאמה).

מעבר לאמור, נקבע, כי ממילא "אף שייתכן וניתן היה לבצע פעולות חקירה נוספות, מכל מקום, הכרעת הדין אינה נשענת על כרעי דו"ח הבוחן. ואף אם נפלו כשלים לדעת ההגנה, ממילא דו"ח הבוחן אינו קרדינאלי לקביעת אשמת הנאשם [המבקש – ח' כ'] באשר הכל מתועד והדברים עולים גם מצפייה בעין בלתי מזויינת". בית משפט השלום לתעבורה הוסיף והדגיש כי בהתאם לפסיקה, על נוהג רכב המתקרב למעבר חציה ליתן את דעתו לאפשרות של היתנהלות רשלנית או פזיזה מצידו של הולך רגל החוצה את הכביש, וכי אין בהתנהלות שכזו מצד הולך הרגל כדי לנתק את הקשר הסיבתי.

אשר לגזר הדין נקבע, כי אין בענישה מקילה יותר כדי לבטא את חומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש, על נסיבותיהן הכוללות.

לסיכום חלק זה: כמפורט לעיל, המבקש מיקד את טענותיו בכך שעל אף קביעתו של בית משפט קמא לפיה נפלו כשלים באופן עריכת דו"ח הבוחן, הרי שהוא לא מצא לזכותו, או למצער, להקל בעונשו.

...

לסיכום חלק זה: כמפורט לעיל, המבקש מיקד את טענותיו בכך שעל אף קביעתו של בית משפט קמא לפיה נפלו כשלים באופן עריכת דו"ח הבוחן, הרי שהוא לא מצא לזכותו, או למצער, להקל בעונשו.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור – נדחית בזאת.

ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה היום.