הנאשם נהג בקלות ראש בכך שלא שם לב לדרך שלפניו, לא עצר לפני מעבר החציה, לא הבחין במועד בהולך הרגל, לא אפשר לו להשלים חציית הכביש בביטחה, התקרב אליו יתר על המידה ופגע בו.
כתוצאה מהתאונה ניחבל הולך הרגל בגופו חבלה של ממש בדמות שבר טבאל פלטו משמאל שהצריך ניתוח שיחזור וקיבוע.
המנעות מזימונם ומחקירתם בנסיבות אלה עלולה לעלות כדי מחדל חקירתי של ממש, המקפח את זכותו של הנאשם למשפט הוגן, ובכך להצדיק את זיכויו מהאשום הרלבנטי".
ראו גם רע"פ 7468/07 לוקשינסקי נ' מדינת ישראל (19.3.12):
"בהעדר ראיות אחרות, אזי תחשיבים פשוטים יחסית יכולים היו לסייע בגיבוש עמדה וקביעת ממצאים בעיניין זה...ברם תחשיבים כאלו לא נעשו. זה היה תפקידה של התביעה, שעליה הנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין), שהרי העובדה שהתרחשה תאונה קטלנית לא די בה כשלעצמה כדי ללמד שמי ששרד אותה – התרשל".
בשל מחדלים אלו, המאשימה לא הצליחה להציג תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי להביא להרשעה בהליך הנוכחי.
לאור האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעברות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש במעבר חציה בביטחה, אי האטה לפני מעבר חציה, נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק.
...
עוד מקובלת עלי טענת ב"כ הנאשם כי גם אם בוחן לא יצא למקום התאונה בזמן אמת, היו פעולות חקירה, לרבות שחזור, שניתן היה לבצע גם לאחר מכן, אך זאת לא נעשה.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, ולמרות שכאמור עדותו של הולך הרגל עשתה עלי רושם אמין, הרי שגם עדותו של הנאשם זכתה לאמוני.
לפיכך, אני קובעת כי התביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם גרם לתאונה, וקיימת התכנות לאפשרות שהציע הנאשם לפיה הולך הרגל נפל בלי קשר להמצאות רכבו במקום.
