מכך ניתן ללמוד כי בעניינינו, המהירות בה הוכח שהמערער נסע עת התרחשה התאונה, כשלעצמה, אינה יכולה לגבש רשלנות רבתי מצדו, וכי גם בצרוף העובדה שחלקו הימני של רכבו נמצא על השול הימני של הדרך בנסיבות המקרה דנא אין כדי לשנות ממסקנה זו.
סופו של דבר, דעתי היא כי לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה של הריגה על בסיס ממצאיו של בית המשפט המחוזי, ולכן יש לזכותו ממנה.
...
מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם הדרישה לפיה מועד ההתגבשות הנדרש של המחשבה הפלילית בכלל וזו מסוג קלות דעת בפרט הוא מועד התרחשות ההתנהגות [ראו: גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ב 269 (2009) (להלן: הלוי)].
מבלי לקבוע כלל בשאלה איזו חריגה ממהירות הנהיגה המותרת תהווה רשלנות רבתי מבחינה עובדתית, נראה לי כי, במקרה דנא, החריגה מהמהירות המותרת בקטע הדרך בו נהג המערער אינה עולה כשלעצמה כדי רשלנות רבתי באופן המקים חזקה של מצב נפשי מסוג פזיזות.
מכך ניתן ללמוד כי בענייננו, המהירות בה הוכח שהמערער נסע עת התרחשה התאונה, כשלעצמה, אינה יכולה לגבש רשלנות רבתי מצידו, וכי גם בצירוף העובדה שחלקו הימני של רכבו נמצא על השול הימני של הדרך בנסיבות המקרה דנא אין כדי לשנות ממסקנה זו.
סופו של דבר, דעתי היא כי לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה של הריגה על בסיס ממצאיו של בית המשפט המחוזי, ולכן יש לזכותו ממנה.
