זיכוי מעבירת הסתה לאלימות לאחר נאום ברחוב

בהתאם להוראת סעיף 182 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982, החלטתי לזכות את הנאשם מעבירה של הסתה לגזענות ולהרשיעו בעבירה של הסתה לאלימות.

עבירה של הסתה לאלימות או טירור סעיף 144ד2 קובע: "(א) המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טירור, או דברי שבח, אהדה או עדוד למעשה אלימות או טירור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פירסום מסית), ועל פי תוכנו של הפירסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טירור, דינו – מאסר חמש שנים." ב"כ המאשימה מייחס לנאשם עבירה זו בהתבסס על קריאתו של הנאשם לאינתיפאדה: "...אנו מבקשים מכל מוסלמי וערבי בהווה האיסלאמי והערבי, באם היה שופט או מדען או מפלגה או מוסד צבורי או פלגים או עמים. אנו חומדים מהם עכשיו, שעכשיו באה חובתם לסייע לעם הפלסטינאי. עכשיו באה חובתם להוציא לדרך אינתיפדה אסלמית ערביה מהאוקיינוס לאוקיינוס, כתמיכה בירושלים הקדושה ומסגד "אל אקצא" המבורך" ב"כ המאשימה מבקש מבית המשפט לקרוא את הדברים ברוח הנאום כולו והתחשב במצב הרחוב ביום הארוע, כפי שקבע בית המשפט ברע"פ בן חורין.

ודוק כי לאחר תיקון 113 לחוק בעונשין, התשע"ב 2012, על התביעה להוכיח נסיבה מחמירה הקשורה בבצוע העבירה מעבר לספק סביר, גם אם היא אינה חלק מיסודות העבירה, כמצוות המחוקק בסעיף 40י'(ג): "בית המשפט יקבע כי היתקיימה נסיבה מחמירה הקשורה בבצוע העבירה אם היא הוכחה מעבר לספק סביר; בית המשפט יקבע כי היתקיימה נסיבה מקלה הקשורה בבצוע העבירה אם היא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי" בהתאם להוראה זו, על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר כי אכן היתקיימה במקום היתפרעות וכי היתפרעות זו היא תולדה של הנאום אשר נשא קודם לכן הנאשם.

...

על אף שב"כ המאשימה ביקשה שלא ליתן אימון בעד זה, שכן מדובר בעד אשר לו היכרות מוקדמת עם הנאשם, החלטתי לתת אימון בעדותו שכן מדובר בעד ראיה אשר זכר היטב את האירוע, נכח במקום עד אחרון המתפזרים, ציין כי התפילה נערכה ללא מתיחות וכי אף קודם לעריכת התפילה והדרשה היה הנאשם נינוח ושרר יחס של כבוד בינו לבין כוחות הביטחון (ר' פרו' מיום 13.5.13 עמ' 38 ש' 27-29).

לפיכך אני קובעת כי לא הוכח מעל לכל ספק קיומו של קשר סיבתי בין ההתפרעות שהיתה במקום לבין נאומו של הנאשם.

מסקנה אשר על כן ונוכח הנימוקים כפי שהובאו לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מעבירה של הסתה לגזענות ולהרשיע אותו בעבירה של הסתה לאלימות.

לפיכך זיכה אותו מהעבירה הראשונה והרשיעו בזו הנזכרת בסעיף 235 (א) הנ"ל, וכן גזר עליו עונש מאסר של 18 חדשים מיום המעצר (15.10.67).

עובדות המקרה תוארו בפסק-ההרשעה במלים הבאות: "בתאריך 15.10.67 בשעה 18.00 בערך יצאו חבר הכנסת מאיר וילנר ואשתו מדירתם ברחוב גאולה מס' 12 בתל אביב ובהגיעם לקטע שבין הרחובות גאולה יונה הנביא בדרכם לרחוב אלנבי נדקר מר וילנר על-ידי הנאשם שהלך מאחוריהם בסכין מטבח קטן מעל לעצם הכתף הימנית. הוא הובא לאחר מכן לתחנת המשטרה בקרבת מקום ומשם למגן דוד אדום ולבסוף לבית-חולים הדסה שם טיפלו בפצעו רופאי המוסד. המתלונן אושפז בבית-החולים במשך שבועיים לאחר שפצעו נתפר והוא עזב את בית-החולים ב-29.10.67 ולפי תעודות הרופאים, במצב טוב." עוד צויין שם, כי המשיב דקר את המתלונן בגבו דקירה אחת בלבד; שהדקירה היתה מלווה במלים שיצאו מפי הנאשם: "פושע, שונא ציון. הייתי בגטו וזה חבר כנסת שהיה אתי בגטו"; וכי מיד לאחר הדקירה מסר המשיב את הסכין לאיש הראשון שנקרה בדרכו והציע מיד ללכת למשטרה ולהסגיר את עצמו.

מטרת הסניגוריה, בחקרה כאמור, את חבר הכנסת וילנר ובהגישה את החוברות, היתה להראות כי נאומיו של הלה מעל בימת הכנסת לא רק שהם הסעירו את רוחו של המשיב באשר ראה אותם כפוגעים באינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, אלא גם עוררו את זעמם של מספר חברי כנסת, המייצגים חלקים ניכרים מבני הציבור, באשר גם הם ראו בהם משום הסתה ופרובוקציה.

לענין הגדלת העונש, באמרו, שגם אם מתעלמים מהאספקט האחרון של העבירה, אין בכך כלום, הואיל ועדיין נשארה היתנהגותו הפלילית שלהמשיב כגדר אקט כל אלימות, שנעשה כדי להשתיק את דעותיו הפוליטיות של הזולת.

וכך אמר: "לשמחת כולנו זה מקרה ראשון שאדם משתמש בדרך זו להביע מורה רוחו מדעת הזולת. בחיינו יש מחלוקות פוליטיות ודברים כאלה צריך ליישב בדרכים תרבותיות. כיון שזה מקרה ראשון, אני מזמינכם לקבוע בגזר-הדין שהעונש שתקבעו במקרה זה לא יהיה קנה-מידה לבא אחריו בעבירה דומה." בולט הוא שהעמדה הזאת אינה מתיישבת עם הגשת העירעור מטעם היועץ המשפטי על קולת העונש.

...

שנכללו בקודקס הפלילי המקומי, ומן הצד האחר, כי מעשהו האמור של המשיב נשא אופי מסוכן, כי אז מתבקשת המסקנה-אם נשואות עינינו אל המטרה להרתיע אחרים מללכת בדרכיו של המשיב-כי מן הנמנע שמידת העונש, בה חוייב.

מסקנה זו כוחה יפה בעניננו, גם אם נכונה היא העובדה, שהדעות, אשר השמיען המתלונן בהזדמנויות הנזכרות, הנן שנואות על המשיב והיו לו לזרא, ואף אם הוא ואחרים, כולל חברי הכנסת, ראו את דברי של הלה כעומדים בסתירה גמורה לאינטרסים החיוניים של המדינה ואפילו כמסכנים אותם.

אם מסכמים איפוא את הגורמים המחמירים, שאודותם דובר לעיל-העונש המירבי של 20 שנות מאסר שקבע המחוקק בצד העבירה הנדונה; התוצאה המזיקה המסוכנת, מבחינת המתלונן, בה היה המעשה עלול להסתיים; המניע שעמד מאחורי המעשה והפגיעה שפגע בחסינות של חבר הכנסת-כי אז מחייב משקלם המצטבר את המסקנה, כי הנסיבות המקלות, שהודגשו על-ידי בא-כוח המשיב-כגון הנסיבות האישיות ועברו של מרשהו והעובדה, שהמתלונן החלים מפצעו תוך זמן קצר-ערכן הוא מועט.

לבסוף הוסבר, כי כדי לקיים את יסודות העבירה אין נידרש כי ההסתה תוביל לאלימות בפועל, וכי די באפשרות ממשית כי הפירסום יביא לעשיית מעשה אלימות; ואולם, בית המשפט בחן כנסיבה מחמירה לעבירה את הקשר הסיבתי בין ההסתה לאלימות בפועל, ולאחר שסקר את עדויות השוטרים שהיו במקום ואת עדויות ההגנה, קבע כי לא היתקיים קשר סיבתי בין דרשת המבקש לבין ההתפרעות שהתרחשה בסמוך לכך.

באשר לעונש, מאחר שמצאתי כי יש לזכות את המבקש מעבירת ההסתה לאלימות; ומאחר שעבר זמן רב מאז הארוע מושא תיק זה ועד היום, ובזמן זה הוא לא עבר עבירות נוספות דומות, אציע לחבריי להעמיד את עונשו של המבקש על ששה חודשי מאסר לריצוי על דרך של עבודות שירות.

הנאום הוא טעון ומתסיס, הוא נישא בימים של מתיחות ואוירה מיתלהמת כתוצאה מאיסור על תפילות במסגד אל-אקצא, והדובר קורא באופן מפורש לפעולה אלימה נגד מדינת ישראל והעם היהודי.

ויפים לעניין זה דברים שנאמרו זה מכבר על ידי חברי השופט ס' ג'ובראן: "רוחות רעות של גזענות ושנאת האחר אשר מנשבות במדינתנו מובילות להתפרצויות אלימות על רקע גזעני ודתי בתכיפות הולכת וגוברת. ביטויי גזענות נשמעים לא רק בקרנות הרחוב או מפי דוברים המייצגים 'שוליים קצוניים', אלא גם על ידי אנשי ציבור ופוליטיקאים הנחשבים לחלק מהזרם המרכזי בחברה הישראלית (יובל [קרניאל 'גזענות, תיקשורת ולשון הרע-](http://www.nevo.co.il/safrut/book/1292) האם מותר לומר על גזען שהוא 'נאצי'?' המשפט יא 409, 434 (התשס"ז) (להלן: קרניאל)). באקלים הנוכחי – שבו הסתה לגזענות ולאלימות הפכה לחזון נפרץ – ישנו צורך מובהק כי הרשויות האמונות על אכיפת החוק ויישומו יעמדו על המשמר בכל תוקף ויסייעו במיגורה של התופעה.

...

משכך, אני שותפה לדעתו של חברי המשנה לנשיאה, כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

וכך, בין היתר, קבעה הוועדה: "בהיותו ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ראש עיריית אום אל-פחם ואיש ציבור, היה אחראי, בתקופה שלפני אירועי אוקטובר 2000, לרבות בשנים 2000-1998, להעברת מסרים חוזרים ונשנים של עידוד השימוש באלימות ואיום באלימות כדרך להשגת מטרות של המיגזר הערבי במדינת ישראל. מסרים אלה התייחסו גם למטרה אשר הוגדרה כשחרור מסגד אל-אקצא. בנוסף, ערך אסיפות המוניות והפעיל שיטות תעמולה מתלהמות לעורר אוירה ציבורית משולהבת סביב נושא רגיש זה. בכל האמור לעיל, תרם תרומה ממשית לשלהוב הרוחות ולהתפרצות האלימה ורחבת ההיקף שהתרחשה במגזר הערבי בתחילת חודש 2000." זאת ועוד.

. סבורני, כי במציאות זו שבה דברי הסתה הנכתבים בעט מושחזת גוררים אחריהם לא אחת שימוש קטלני בסכין מושחזת, מוטלת עלינו החובה לשקול ביתר שאת מקרים מהסוג שלפנינו, לרבות העמדה לדין והרשעה במקרים המתאימים.

במסגרת זו נטען כי הנאשם הנו דמוית מוכרת במסגד, נהג לפקוד אותו מדי יום ולהעביר בו שעורי דת פעמיים בשבוע, באולם במסגד אשר מיועד לקיום נאומים ושיעורים בידי מי שמורשים לכך על-ידי הוואקף.

אשר למעמדו וכינויו, הוא נישאל כיצד הוא נקרא כאיש דת והשיב "קוראים לי שיח. אבל אני לא יודע אם אני שיח, אולי בגלל הגיל שלי" (ת/5 ש' 96), וכן סיפר כי אנשים באל אקצא מכירים אותו ונוהגים לכנותו, במסגד וברחוב "שיח חאלד" שזה אדם מבוגר (ש' 229).

הנאשם טען בפני מאזיניו כי לבני ישראל 34 אלים, כאשר באמונתם מקבל ה' את הסיפרה 10 ואלים נוספים וחזקים יותר מקבלים מספרים גבוהים יותר, לרבות השטן המקבל את המספר 11: "אם תחזרו למספר אחת עשרה בהיסטוריה, אתם תשימו לב שאצל היהודים מספר אחת עשרה הוא מספר קדוש, וגם אחיי שש שש שש זה מספר קדוש, זה הסמל של אבליס, שלוש פעמים שש, זה הסמל של אבליס, שני המספרים האלה, שלושה פעמים שש ואחת עשרה, אלה מספרים קדושים. כלומר כל הדברים שהם רוצים שהם יצליחו, מנסים שהם יהיו באחת עשרה לחודש, אם זה היה באחת עשרה לאחת עשרה מכל שנה זה עד יותר טוב. בגלל זה, אם אתם שמים לב שהמתקפות שהיו על ארצות הברית, מתי היו? באחת עשרה לחודש, למה? כי מי מאחורי זה בכלל? מי שאחורי זה בכלל הם היהודים, כלומר ידוע שהיהודים מאחוריהם, וההוכחות שהופיעו לאחר מכן הצביעו על זה שהיהודים הם אלה שביצעו את המתקפה הזאת, אז כל דבר שהם מאחלים שהוא יצליח נותנים לו את המספר אחת עשרה כי הוא המספר של אבליס אצלכם" השעור המשיך, כאשר הנאשם הרצה שריבוי האלים אצל היהודים הוא רצון של השטן, וכי בין האלים האמורים גם יצור בשם "הלהטוטן עם העין האחת" – מוטיב שחוזר בהמשך שעורי הנאשם ושלדברי הנאשם הוא גורם או אל אותו מזמינים בני ישראל כדי לנצח במלחמותיהם (עמ' 9).

הכרעה הנאשם מורשע בשלוש עבירות של הסתה לגזענות, ומזוכה משתי עבירות של הסתה לאלימות.

...

אפנה גם לכך שבכתב האישום, מתחת לציטטה הנדונה, ציינה המאשימה כי "אעוואר אל דג'אל" הוא "דמות רעה שתגיע באחרית הימים 'משיח של הכופרים')". בנתונים אלה, סבורני כי מסקנה הגוזרת מן הדברים האמורים קריאה קונקרטית לפעול בהווה להרג יהודים אינה הולמת את הזהירות הנדרשת בהטלת אחריות פלילית, בפרט בעבירה הנדונה ובשים לב לנגיעתה בחופש הדת והביטוי.

מסקנה זו נסמכת על תוכן האמירות הנדונות ומשמעותן כמתואר לעיל.

הכרעה הנאשם מורשע בשלוש עבירות של הסתה לגזענות, ומזוכה משתי עבירות של הסתה לאלימות.

לפיכך נשא הנאשם נאום ברחוב בן הדייה בשכונת ואדי ג'וז בירושלים בפני מאות אנשים, שאף עליהם נאסרה הכניסה להר הבית.

בסופו של יום ולאחר שמיעת הראיות, זוכה הנאשם מעבירה של הסתה לגזענות וכן מסעיפים 7-9 שבכתב האישום, והורשע בעבירה של הסתה לאלימות.

חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה הוא בעטיו של הנאשם, אשר ביקש לדחות פעמים רבות את הדיונים בשל צרכיו הציבוריים, על כן לדידו לא ניתן להיתחשב לזכותו של הנאשם בחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה.

(ר' דיון בנושא בסעיפים 17-18 להכרעת הדין) לאורך כל הנאום חוזר הנאשם על המילים "דם" ו-"שאהידים" שיש בהם ללבה את היצרים ולעורר את השומע לאלימות במיוחד שצמודה להם קריאה לאינתיפאדה: "...כשדמנו עודו על בגדיו, דמנו עודו על דלתותיו ודמנו במזונו, ודמנו במשקהו, ודמנו עובר מגנרל טרוריסטי אל גנרל טרוריסטי אחר...

...

דבריה של הנאשמת הוקלטו על ידי כתבת חדשות ערוץ 10 בידיעת הנאשמת, ובמטרה לפרסמם, אולם בסופו של דבר לא פורסמו.

לפיכך אני סבורה כי מתחם העונש ההולם נסיבות אלה הוא בין 3 חודשי מאסר ועד ל-18 חודשי מאסר, וזאת כדי לתת ביטוי לסלידת החברה ממילים אלה, והצורך להוקיע את מי שאוחזים ברטוריקה כזו, העלולה לזרוע בליבות שומעיה מסרים אלימים, אשר בבוא הזמן עלולים לפרוץ לכדי אלימות חמורה כלפי כוחות הביטחון וכלפי מי שאמונים עליו, והכל בהקשר למקום שהוא אחד הרגישים ביותר לדת היהודית והמוסלמית.

אשר על כן החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים כדלהלן: 8 חודשי מאסר.