לזכות המערער זקף בית משפט קמא את חלוף הזמן מאז ארוע התאונה (כ-6 שנים) כשבמהלך שנים אלה לא ביצע המערער עבירות תעבורה, וכן הובאו בחשבון הפגיעות הפיזיות שנגרמו לו מחמת התאונה ובעטיין אושפז שלושה ימים.
כפי שפסק בית-משפט זה:
"כל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בעבירות אלה- מן הסתם- הם אנשים מן הישוב, מה שקרוי נורמאטיביים, אלא שנימצא לבתי משפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את מישפחות הקורבנות, ותחושת האין אונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קורבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים" (ראו רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.1.06), מפי כב' השופט א' רובינשטיין ; ראו גם ע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 23.9.07).
...
בית-המשפט המחוזי דן את הנאשם ל-36 חודשי מאסר בפועל, ולעונשים נלווים.
וכך נכתב בעניין חילף, בפסקה 10:
".... מעבר להיבט השוני האמור נראה לנו כי שיקוליו לעונש של בית-משפט קמא נשקלו ואוזנו כראוי. מצד החומרה מדובר בנהיגה רשלנית חמורה אשר הביאה למותם של שלושה קורבנות. אין צריך לומר כי התוצאה המחרידה של מותם של שלושה בני-אדם הינה נסיבה מיוחדת לחומרה. הצורך בהרתעת היחיד והרבים מפני נהיגה רשלנית הגורמת לתוצאות קטלניות אינו צריך הדגשה. תכלית זו מחייבת החמרה בענישה. מנגד, נשקלו נסיבותיו האישיות של המערער – גילו הצעיר בעת התאונה (בן 18), היותו אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי והסבל הפיזי והנפשי הרב שהוא עצמו חווה בעקבות התאונה. שירות המבחן הצביע על פגיעותו הנפשית של המערער ביחס לאפשרות ריצוי מאסר ממושך והמליץ להעמידו במבחן לצורך טיפול. גם היבט זה נשקל, וניתן לו ביטוי בשיקולי הענישה".
נוכח כל המפורט לעיל, איננו סבורים שנפל בגזר-דינו של בית משפט קמא פגם שיש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור, ואנו דוחים גם את הערעור על גזר הדין.
התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את הערעור על שני חלקיו.
