זיכוי מעבירת אי ציות להוראות שוטר: פרשנות חוקית

. הובהר בהקשר זה, כי בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשם אם גרסת התביעה היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו, אף אם איננה בגדר ודאות גמורה.

כאמור, לא זיכיתי הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בשל אי עטיית המסיכה על ידי השוטר - ואף לא דנתי בשאלה האם נכון היה לזכות הנאשם מעבירה של אי ציות להוראת שוטר רק בשל העובדה כי השוטר לא עטה מסכה על פניו.

...

לאחר שבחנתי את הראיות, שמעתי את העדויות וצפיתי בסרטון שצילם הנאשם, לא אוכל לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, והכל כפי שיפורט להלן.

משהגעתי למסקנה כי חלק מן הדוחות נרשמו במועד מאוחר יותר, ומשקבעתי כי הדברים שנרשמו בדוחות אינם מדויקים ואינם משקפים נאמנה את אשר אירע, ולאור החלטתי שלא לאפשר הצגת הסרטון מתחנת הדלק, ומשלא פורט משך הזמן במהלכו לא מסר הנאשם רישיונותיו לשוטר, ומשקבעתי כי נפלו אי דיוקים בעדותו היחידה של השוטר – לא נותר לי אלא לזכות הנאשם ולו מחמת הספק.

סיכומו של דבר מהטעמים המפורטים לעיל אני מזכה את הנאשם ולו מחמת הספק, מהעבירה של אי ציות להוראת שוטר, המיוחסת לו בכתב האישום.

מיתחם הענישה ביחס לעבירה בנגוד לסעיף 10(א) בפקודת התעבורה, בנסיבות של נהג בלתי מורשה לנהיגה, נקבע על ידי בית המשפט המחוזי (באר-שבע) בעפ"ת 22585-11-12 אליעזר אושורוב נגד מדינת ישראל (להלן:פרשת אשורוב) : "לטעמי, וגם על פי פסיקה מקבילה בה עיינתי, מיתחם העונש ההולם בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, אינו מתחיל ממאסר בפועל, אלא הוא נע בין מאסר מותנה ובין מאסר בפועל למשך מספר חודשים ואף שנה, בהתאם לנסיבות העבירה". בפרשה זו כתב האישום אינו כולל נסיבות נילוות זולת עבירה של אי ציות להוראת שוטר במדים, עבירת שאין לצידה חובת פסילה סטאטוטורית, ובמקרה זה לא כולל כתב האישום כל תאור עובדתי המסביר מה היה תוכנו של אי הציות להוראת השוטר, מצב בו אין ליחס לעבירה זו משקל ממשי המצדיק סטייה מהותית ממיתחם הענישה שהוגדר בפרשת אושורוב לעיל.

ביחס לרכיב הפסילה של רישיון הנהיגה, הגדירה הפסיקה בפרשת אשורוב מיתחם ענישה שנע בין 6 ועד 60 חודשי פסילה בפועל, מיתחם אשר מתאים גם לפרשה זו בנסיבות המתוארות בכתב האישום (בלתי מורשה לנהיגה במקור שביצע גם עבירה של אי ציות לאות שוטר במדים).

גזירת הדין לאור המיתחם שנקבע והנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה – יש לקחת לזכות הנאשם את לקיחת האחריות המלאה ביחס לעובדות כתב האישום המתוקן ללא ניהול הוכחות וללא כל הסדר עם המדינה לעונש.

...

ביחס לרכיב הפסילה בפועל, וכדי לאזן את ההחלטה שלא לגזור מאסר בפועל, וכדי לאפשר לנאשם אופק שיקומי גם בתחום הנהיגה, אני סבור כי 30 חודשי פסילה אשר יסווגו כך שבתום 15 חודשים יוכל הנאשם להתחיל ללמוד נהיגה, יענו על עקרון ההלימה הקבוע בחוק ביחס לעבירות שביצע הנאשם בנסיבות ביצוען ולאחר ששקלתי גם את השיקולים שאינם קשורים בביצוע העבירות עצמן.

מכל האמור לעיל אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: פוסל הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 30 חודשים.

הנני גוזר על הנאשם 6 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה עם רישיון נהיגה שאינו תקף ביחס לעבירה מסוג הזמנה לדין והכל תוך 3 שנים מהיום.

דיון וגזירת הדין – מיתחם הענישה: בתיק זה העבירה המרכזית היא נהיגת רכב בזמן פסילה כאשר נילוות לה עבירות נוספות שהן: אי ציות להוראת שוטר, נהיגה ברכב ללא ביטוח ונהיגת אופנוע ללא קסדת מגן.

בהתאם לחוק יש לקחת נתון זה לזכותו.

קביעת הענישה ההולמת לפרשה זו: חוק העונשין מאפשר סטייה ממיתחם הענישה אשר נקבע ככל שקיימים סכויי שקום, ואי חריגה ממיתחם הענישה תביא לסיכולם.

...

ביחס לרכיב הפסילה בפועל, אין דעתי כדעת ההגנה ואני סבור כי לא ניתן להסתפק בתקופת הפסילה שריצה הנאשם עד היום במסגרת פסילתו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

אין זה נכון בעיני להימנע גם מהרחקתו מיכולת נהיגה, וככל שהנאשם אכן עבר שיקום ממשי, עליו יהיה להוכיח זאת בהימנעותו מנהיגה לכל אורך תקופת הפסילה שתיגזר עליו בפרשה זו. החלטתי לגזור על הנאשם תקופת פסילה מוחשית באה בין הייתר כדי לאזן את הענישה ולתת מענה לעקרון ההלימה הקבוע בחוק לפיו כאשר המדובר באירוע שני של נהיגה בזמן פסילה (עם מאסר מותנה בר הפעלה ברקע) רק במקרים נדירים מאד תינתן ענישה מקלה.

בית המשפט רושם לפניו בנוכחות הנאשם כי הנאשם הבין את ההסבר שניתן לו. מכל האמור לעיל הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: מורה על הארכת עונש מאסר מותנה כפי שנגזר על הנאשם בתיק פ"ל 7608-08-16 ביום 17.8.16 בבית משפט זה וזאת למשך שנתיים נוספות.

הכרעת דין מבוא כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי ציות להוראת שוטר, עבירה על תקנה 23(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 .

אליבא דגרסת הנאשם , הרי שלא עקף את הניידת וממילא יש לזכותו מאחר וכלל לא הבין שמדובר בניידת, לא הבין את משמעות ההוראה שניתנה לו ואף לא נשמר קשר עין רציף בינו לבין הניידת.

גם אם הייתי מאמץ גרסת הנאשם הרי שהיה עליו להבחין בניידת, לשמוע ולראות את פניית השוטרים אליו ולציית לה. הטענה כי הנאשם לא יכול היה שלא לציית להוראת השוטר שכן לא ידע ולא הבין הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 77/61 משה צורבל נגד היועץ המשפטי לממשלה פ"ד טו' 1442 (פורסם בנבו, 1.6.1961), וכך פסק מ"מ הנשיא, השופט אגרנט : "לפי דעתי, משמעותה של התקנה היא, שכל אדם המשתמש בדרך ואשר אינו מציית לאות שקבל מאת השוטר העומד בה עובר על התקנה, בין אם הוא ראה את האות בפועל ובין אם הוא לא ראה אותה, ובילבד שהסיבה לאי ראיית האות על ידיו נעוצה ברשלנותו ובאי תשומת ליבו למה שמתרחש במסלול נסיעתו. סבור אני, שכל פירוש אחר יסכל את מטרתו של המחוקק; שאם לא תאמר כן, יוכל גם נהג שלא ראה את האות של השוטר מפני שנהג בעניים עצומות (הדגשה שלי – ט.פ)להשתחרר מהחובה לציית לאות." וכבוד השופט ויתקון הוסיף : "היינו מרוקנים את הוראתו של המחוקק מכל תוכן, אילו היינו גורסים שאין הוראה זו מטילה כל חובה על הנהג להיות ער להמצאו של שוטר, הנמצא בשדה ראייתו, ולסימני האות הניתנים על ידו. לכן היתעלמות רשלנית מן השוטר, וממתן סימני אות על ידו, כמוה כהתעלמות זדונית או מכוונת לעניין חוק זה" סיכומו של דבר, אני סבור כי הנאשם הבחין בשוטרים המורים לו שלא לעקוף , ידע והבין את משמעות הוראתם אך בשל חוסר סבלנותו, אצה לו הדרך לעקפם ובכך לא ציית להוראתם אשר משמעותה הייתה מניעת סיכון למשתמשי הדרך.

...

לאור האמור והמפורט לעיל, אני קובע כי הוכח ברמת הודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסות לו בכתב האישום ולפיכך אני מרשיע אותו.

לאור האמור הנני קובע כי מתחם העונש ההולם לאור נסיבות בצוע העבירה על פי עובדות כתב האישום הינו: פסילה בפועל לתקופה של עד חצי שנה , פסילה על תנאי, קנס שנע בין מאות לאלפי ₪ ואף מאסר על תנאי במקרים המתאימים.

לאחר שהתחשבתי בטיעוני הצדדים ולאחר ששקלתי את השיקולים השונים, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: · הנני גוזר על הנאשם קנס בסך 500 ₪.

מחד גיסא אין לטעמי כל ספק כי הנאשם נהג באופן שסיכן את עוברי הדרך ואולם מאידך גיסא יתכן שניתנה למעשיו של הנאשם פרשנות מחמירה, יתר על המידה, בשל סברת השוטר כי הנאשם נסע בנת"צ בנגוד לחוק.

לנוכח כל האמור, אני מזכה את הנאשם מעבירות של נהיגה בפזיזות, עבירה על סעיף 338(1) לחוק העונשין ומעבירה של אי ציות להוראות שוטר, עבירה על תקנה 23(א)(1), ומרשיע את הנאשם בנהיגה ברשלנות, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, וכן מרשיע את הנאשם בעבירה של העלבת עובד ציבור, עבירה על סעיף 288 לחוק העונשין.

...

לנוכח האמור אני מקבל את תאורו של השוטר בדבר המילים והבטויים שהוטחו בפניו ומקבל את גירסתו של השוטר כי הנאשם התנהג כלפיו באופן מאיים וכי חש מאויים מהתנהגות זו. טוענת ב"כ הנאשם כי הביטויים שהנאשם השתמש בהם אינם עולים עד כדי עבירה של העלבת עובד ציבור ואף הציגה פסיקה לתמיכה בטענותיה.

אין אני מקבל טענה זו. הביטויים שהנאשם השתמש בהם הינם ביטויים קשים פוגעניים ומשפילים, וודאי כאשר אלו הוטחו בנוכחות בנו, חברתו של בנו, ואימה ששהו אותה עת ברכבו של השוטר בסמוך למקום הארוע.

לנוכח כל האמור, אני מזכה את הנאשם מעבירות של נהיגה בפזיזות, עבירה על סעיף 338(1) לחוק העונשין ומעבירה של אי ציות להוראות שוטר, עבירה על תקנה 23(א)(1), ומרשיע את הנאשם בנהיגה ברשלנות, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, וכן מרשיע את הנאשם בעבירה של העלבת עובד ציבור, עבירה על סעיף 288 לחוק העונשין.