כמו כן, נסקרו במסגרת הבקשה באופן תמציתי הרשעותיו הפליליות הרבות של התובע (23 במספר) אשר כללו, בין היתר, עבירות תקיפה, איומים, היזק לרכוש במזיד וכו' ובנוסף לכך אף צוינה העובדה כי טרם היתרחשות הארוע התובע ריצה עונשי מאסר ממושכים וכי הוא שוחרר ממאסר כשבועיים ימים קודם לכן.
בתאריך 21.12.2015 ניתנה על ידי בית-משפט השלום בקריות (כב' השופט מוחמד עלי) הכרעת דין המזכה את התובע מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום (ראה : סעיף 6 להכרעת הדין).
...
באשר למוצדקות הנקיטה בהליך המעצר הרי שבענייננו מספר שופטים הן בביהמ"ש השלום והן בביהמ"ש המחוזי חזרו וקבעו לכל אורך שלבי המעצר כי התובע לא נעצר לשווא, נוכח מסוכנתו והחשש שמא ישבש הליכי משפט, מה גם שביחס לאי העדתה של המטפלת בין כותלי ביהמ"ש ונוכח הסכמת סנגורו להגשת עדותה כראיה לא שוכנעתי כי עובדה זו נזקפה לחובתו אלא נהפוך הוא עובדה זו היוותה את אחד מהשיקולים העיקריים לזיכויו (ראה : סעיפים 31 ו - 36 להכרעת הדין) .
בעניינו, לא שוכנעתי כי ההחלטה להעמיד את התובע לדין פלילי ושלא לבטל את כתב האישום לא נעשתה בחריגה מתחם שיקול הדעת הסביר האם לחקור ולהעמיד לדין, בחוסר תום לב או בשל שגיאה מהותית, שכן החלטת הזיכוי ניתנה מחמת הספק, ורק לאחר התלבטות קשה מצד ביהמ"ש נוכח מצבה המנטאלי של המתלוננת ולאחר שביהמ"ש קבע באופן מפורש כי התובע ביצע כלפי המתלוננת מעשה מגונה, גס ואלים אשר גרם להפחדתה.
סוף דבר :
לאור המקובץ לעיל, הנני מוצא לנכון לדחות את טענת התובע ולפיה משטרת ישראל ופרקליטות המדינה התרשלו בהתנהלותן כלפיו וכי יש לפצותו בגין כל הימים בהם שהה במעצר או שהיה חשוף להליך הפלילי, ומשכך התובענה נדחית.
