זיכוי מעבירות של איומים בשל ראיות

כן עמד בית המשפט קמא על הנסיבות שבהן נעברה העבירה, תוך הדגשת חומרתן היתירה בשל כך שהאיום כוון כלפי עובדת סוציאלית הנמנית עם גורמי שירותי הרווחה.

העירעור בעיניין הרשעת המערער בהליך הראשון בהכרעת הדין שעניינה ההליך הראשון דן בית המשפט קמא באריכות רבה בכלל הראיות ועל יסודן הגיע לכלל מסקנה כי יש לזכות את המערער מעבירת איומים שבה הוא הואשם באישום הראשון, אך כי יש להרשיעו בעבירת האיומים שבה הואשם באישום השני.

לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, מקובלת עלינו מסקנתו בכל הנוגע לניתוח עבירת האיומים ובעניין התקיימות יסודותיה העובדתיים והנפשיים בנסיבות הנדונות, העולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון בעיניין עבירה זו (על יסודותיה של עבירה זו ראו בעיניין רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96 (2006)‏‏, כבוד השופטת (כתוארה אז), ד' ביניש, פסקות 40-31).

...

בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית המשפט קמא, אשר קבע לאמור: "ללא ספק, אמירות המופנות לאדם כמו 'אראה לה' וגם 'אדע איך להגיע אליה', או בסגנון דומה, ושעה שאִמרות אלו או כמותן לא נאמרו בשׂיח שגור בין רעים או בבדיחות הדעת, הרי הם דברי איום מפורשים שנועדו להפחיד. אין בידי להסכים עם ניסיון ההגנה להציג משפטים אלה כגבוליים (...). חשוב לציין, כי הדברים גם נאמרו תוך שהנאשם מקלל את פקידת הסעד ואת המאבטח שמולו. שלא בדומה לאירוע הראשון, אין כל אינדיקציה בנסיבותיו של האירוע השני לכך שאותה עת הוא סבל מבעיה רפואית-נפשית כלשהי (התקף חרדה, התקף פסיכוטי וכו'). מכאן, לא רק שנקבע בזאת כממצא כי הנאשם איים 'להראות' לפקידת הסעד וכי יידע 'להגיע' אליה, אלא שגם הוכח כי הוא מודע לדבריו המפחידים" (ההדגשות במקור) (שם, פסקה 31 וראו גם פסקה 32).

לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, מקובלת עלינו מסקנתו בכל הנוגע לניתוח עבירת האיומים ובעניין התקיימות יסודותיה העובדתיים והנפשיים בנסיבות הנדונות, העולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון בעניין עבירה זו (על יסודותיה של עבירה זו ראו בעניין רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96 (2006)‏‏, כבוד השופטת (כתוארה אז), ד' ביניש, פסקאות 40-31).

בעניין אי חקירת המערער בעניין האישום הראשון ואי הטחת תוכן האיום בפניו, מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא בהכרעת הדין כי אף אם הדבר מעורר קושי מסוים, אין בכך כדי לכרסם בעוצמת הראיות.

בת.פ. 66219-05-20 (כ"ס) מדינת ישראל נגד אלמגור (27.12.21) זיכה בית-המשפט מעבירת איומים מחמת זוטי דברים, ביחס לדברים שאמר הנאשם באוזני שוטר בהתכוון לאדם אחד, מספר פעמים, שידקור אותו או יידקר בעצמו, משום שחשש מפגיעה פיזית מאותו אדם.

בית-המשפט קבע: "טענת זוטי דברים נועדה להעניק גם לבית המשפט, סמכות לפטור אדם באותם מקרים קלי ערך המהוים עבירה פלילית מהבחינה הטכנית פורמאלית, אך יש הצדקה לפטור את עושיהם בשל קלות המעשה ובחינתו לאור הנסיבות הנקובות בסעיף. ודוק, לא מדובר בסתם פטור רשות מאחריות פלילית אלא עילה מחייבת לזיכוי ממנה, אך ניתן להגיע להחלטה בסוגיה זו רק לאחר שמיעת המשפט והבאת הראיות משום שלמרות מיקומה בחוק, אין מדובר בטענה מקדמית. הגדרת הכלל הנה כללית אולם אין זה אומר שניתן ליישמו לגבי כל עבירה, ובכל מקרה, יש צורך לקבוע בנפרד, ולגבי כל סוג עבירה, האם מבחינת חומרתו ראוי הוא להחשב זוטות. כאשר השיקולים שינחו את בית המשפט יבחנו לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאנטרס הצבורי וההגנה תיתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימאלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית...על-פי כל אלה מצאתי, להבדיל מהסנגור, כי לא ניתן לטעון שכשאב לוקח ילד אל חדר המנהלת מדובר במעשה שהוא קל ערך לאור נסיבות הדברים. במצב הדברים שתואר בפניי, כשהנאשם נוהג באגרסיביות, פוגע באחר ומשתמש בכוח, שלא היה דרוש, על מנת להביא את המתלונן אל חדר המנהלת, בבחינת "חכם על קטנים" אין אני סבור שמדובר בזוטי דברים.

...

החלטתי לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב-האישום נוכח תחולתה של הגנת "זוטי דברים". כתב-האישום: הנאשם הודה בעובדות כתב-האישום הבאות, שאמנם מציגות השתלשלות עניינים מסוימת, אך יובהר כבר עתה, כי הסכמת המאשימה היא שהעבירה שיוחסה לו – היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, מתייחסת אך ורק לעובדה מספר 3, כלומר: "בנסיבות אלו, ניגש הנאשם לחדר השינה בבית, נטל מתיקה של המתלוננת את כרטיס האשראי שלה, הכניסו לתוך תנור חימום פועל, והכרטיס נהרס" (ראו: הסכמת המאשימה בעמוד 5 שורה 12: "אני מבהירה שההיזק לרכוש מתייחס רק לכרטיס האשראי שהוכנס לתנור החימום").

 בית-המשפט קבע כי במסגרת הדיון בהגנה יש לשקול את השיקולים הבאים: "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות העניין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי...הרי שהדגש לעניין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של "העדר ענין לציבור". כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.

יחד עם זאת, קיומו או העדרו של עבר פלילי הוא רק נתון אחד, שאותו יש לשקול במכלול השיקולים הנסיבתיים, ואין לומר כי קיים כלל שלפיו דמו של בעל עבר פלילי "מותר" רק משום עברו, ואם המעשה, כשלעצמו, הינו מעשה קל ערך, החוסה, תחת הגנת זוטי דברים, אזי חלילה לנו אם נגמיש את מערך השיקולים הנוגעים לבעלי עבר פלילי רק מטעם זה, ואין להגיע למסקנה כי ביחס לאלו ניתן להגיש כל כתב-אישום גם אם עובדותיו קלות ערך.

אני סבור, כי התשובה לשאלה זו בשלילה.

תוצאה: לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מכתב-האישום מחמת קיומה של הגנת זוטי הדברים.

לטענתו ביום 19.3.19 זוכה זכוי מוחלט מעבירת איומים, ולכן מכח סעיף 63 לפקודת הנזיקין, זכאי התובע על פי הסעיפים המפורטים בסעיף 58 לכתב התביעה, לפסיקת נזק בלתי ממוני המוערך ב-50,000 ₪.

בהמשך באותו יום, ובשל היתנהלותו של התובע כלפי החוקר והשוטרים, נחקר התובע בגין איומים, העלבת עובד ציבור, בריחה ממשמורת חוקית, הכשלת שוטר וסרובו למתן טביעות אצבע.

התובע ביקש לבסס תביעתו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ואולם, התובע לא הצביע על כל הפרת חובה חקוקה, אלא אדרבא הוכח כי התובע הוא מי שהפר חובה חקוקה ואף הורשע בשלה בעיניינו של התובע נקבע כאמור כי "הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הראיות בבצוע עבירות של העלבת עובד ציבור )עבירה לפי . 4 סעיף 288 לחוק העונשין התשל"ז 1977 (; והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ) עבירה לפי 5 סעיף 275 לחוק הנ"ל(..

...

לטענתו, נגנבו ממנו בתחנת המשטרה 3,000 ₪ במזומן אותם נשא בתיקו, ולפיכך, "התובע יאלץ להעמיד את תביעתו על סכום נמוך, ועל מנת לפשט את הדיון, אולם הוא שומר את הזכות לעתור לתשלום סך נזקיו מעבר לסך הסכום הנקוב בראש תביעה זו". הנתבעת המיוצגת על ידי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה מפרקליטות מחוז ירושלים, הגישה כתב הגנה במסגרתו טענה כי דין התביעה לסילוק על הסף, גם מחמת התיישנותה, שכן מדובר בתביעה כספית שעניינה אירועים שאירעו למעלה מ-7 שנים.

לגופו של עניין, אני סבורה כי ניהולו של ההליך בידי התובע, בהיותו משפטן, חרגה מן המצופה בניהולה של תביעה ותביעה קטנה בפרט.

הנתבעת ציינה כי דין הבקשה להדחות כיוון שפרוטוקול הדיון משקף נאמנה את הנאמר בדיון ומכל מקום המדובר בבקשה לתיקון 69 תיקונים.

על זו הדרך, יתר התיקונים המבוקשים שלא מצאתי כי יש לאשרם, בין מחמת שאין כל יסוד כי אכן נשמעו בנוסח המבוקש וכן לאור העדר סבירותם, כגון בקשה לתקן בעמ' 5 שורה 9 במקום "אותם" צריך להיות "אותם פה. שלמה כהן עו"ד נ' מ"י למשל", או בעמ' 5 שורה 25 לפני "מעצר" יש להוסיף "ביטול". בסופו של דבר, בית המשפט מתקשה לאשר התיקונים הנטענים,כמפורט בבקשה בעמ' 1-5 בהעדר כל יכולת שחזור תוספת המילים הנטענת שנאמרה או המילים החליפיות, שאין בהן כדי לשנות את עיקרי הנאמר בדיון שקויים.

העובדות הצריכות לעניין ביום 4.5.2021 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה חבלנית של בת-זוג, ניסיון תקיפה סתם של בת-זוג ואיומים, עבירות לפי סעיפים 382(ג), 382(ב)+25, 192 בהתאמה בחוק העונשין.

לאור האמור, אינני משוכנעת מעבר לספק סביר כי הנאשם נקט מילים של איום דוגמאת "אנחנו נתראה בחוץ" אותן ציין העד אך בחקירתו הראשית, ולא ניתן לשלול ברף הראייתי הנידרש את גרסת הנאשם כאילו הסתפק בהקנטה באשר למסכה שעטה העד ולא הוסיף מילות איום לדברים.

אופי הזיכוי באישום מעבירת האיומים אינו מצדיק לכשעצמו דיון בבקשה לפצוי.

...

סבורתני כי גישה שכזו אף תפגע בסופו של דבר בציבור הנאשמים הפוטנציאלי, שכן החשש מזיכוי בזירה שכזו, עלול להוביל להתנהלות דווקנית ולצמצום שיקול הדעת של הרשויות העוסקות במלאכה.

לאור כלל האמור אני דוחה את הבקשה.

המזכירות תמציא העתק החלטתי לבאי-כוח הצדדים.

נקבע שלא הוכחה הגנת השכרות במידה הנדרשת ולכן לא עומדת לנאשם הגנה זו. נדחתה טענתו של הנאשם לפיה יש לזכותו מעבירה של איום כלפי אישתו.

באשר לחלק הראשון של הארוע – חלק א' לכתב האישום – נקבע שהמאשימה הרימה את נטל הראיה המוטל עליה והוכיחה מעבר לכל ספק שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו ולכן הורשע בעבירות האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

אך הוא לא זוכה מעבירת האיומים ולכן אין קשר לכך שהשימוש בטייזר לא היה תקין.

...

אנו סבורים, כפי שקבע בימ"ש קמא, כי מעשיו של המערער פגעו פגיעה חמורה בשמירה על הסדר הציבורי ומלאכת השוטרים האמונים על אכיפת החוק.

כאמור, איננו סבורים כי מדובר בענישה חריגה באופן המצדיק התערבות ועל כן, יש לדחות את הערעור גם לעניין העונש.

בסיכומו של דבר – דינו של הערעור להדחות על כל חלקיו וכך אנו מורים.