זיכוי מעבירות על ידי לשכת עורכי הדין: סמכות ונהלים

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עב"י 70863-11-18 זילברשלג נ' לישכת עורכי הדין - מחוז תל אביב תיק חצוני: בפני כבוד השופטת ענת זינגר המערער דני זילברשלג המשיבה לישכת עורכי הדין - מחוז תל אביב המערער - בעצמו המשיבה - באמצעות עו"ד זאב לקט פסק - דין

בשל סיכסוך בין הסב לבין האחיות ואמן (אשר מאז הלכה לעולמה), נוהל הליך בביהמ"ש לעינייני מישפחה.

עם זאת הודגש כי לנוכח קביעה שהמתלוננות מנועות מלהעלות טענות כלפי השוכרת על העברת הכספים למערער - "הרי שאינני מוצאת להדרש לשאלה האם אומנם חרג עו"ד זילברשלג מסמכותו עת נטל את הכספים" (ר' סעיף 20 לפסה"ד).

על יסוד עדות המתלוננת לורן ועדות עו"ד ויניצקי, אשר באמצעותו נתגלה דבר ההליכים למכירת הדירה בהוצל"פ - מצא ביה"ד המחוזי לקבוע גם כי מעבר לפירסום ברשומות הודות הליכי הכנוס, לא היה בידי המערער להראות כי הוא יידע את המתלוננות בדבר פתיחת תיק הוצל"פ ובכך היתנהל המערער שלא כעורך דין סביר המייצג את לקוחותיו והפר את חובת הנאמנות והכבוד למתלוננות.

העבירות בהן הורשע המערער פוגעות באופן חמור בכלל ציבור עורכי הדין ובתדמיתם, במקצוע עריכת הדין ובכל אחד ואחד מעורכי הדין בישראל.

לצערי, ההחלטה לא הועילה ואף לאחר שהודעת העירעור תוקנה, נותר קושי לא מבוטל להבין הטענות (הודעת העירעור המתוקנת חתומה על ידי עו"ד פרום, אשר הוא גם זה שהיה מעורב ביחד עם המערער בהחתמת השוכרת על תצהירה בתיק בפני כב' השופט מאור וכן בייצוגה באותו עניין.

לגירסתו יש לזכותו מכל אשמה אתית ולהחזירו לשורות לישכת עורכי הדין.

...

המערער טוען כי לא היה מקום לדחות את ערעורו וכי היה מקום לזכותו מכל שיוחס לו. כפי שיובהר להלן, לאחר שעיינתי בחומרים שהוצגו ושמעתי באריכות את טענות הצדדים - איני מוצאת מקום לקבל את הערעור.

במקרה דנן, עת שאין זו הפעם הראשונה בה מורשע המערער בעבירה זו ובעברו השעיה קודמת של 30 חודשים, איני סבורה כי שגה בית הדין הארצי עת בחר להחמיר את הענישה ובוודאי שלא מדובר בסטייה מרמת הענישה המקובלת, באופן המצדיק התערבות של ערכאת ערעור, בשיקול הדעת של הגוף המשמעתי האמון על שמירת האתיקה בקרב חבריו.

סופם של הדברים הינו שהערעור נדחה במלואו; · לא הוכחו שיקולים זרים בעצם ההחלטה להגיש את הקובלנה על יסוד התלונה.

הערעור אפוא נדחה.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עמל"ע 53280-05-17 פודים נ' לישכת עורכי הדין - בית הדין הארצי תיק חצוני: בפני כבוד השופט עודד שחם מערערים גדעון פודים על ידי י' פודים, עו"ד משיבים לישכת עורכי הדין - בית הדין הארצי על ידי ע' זוהר, עו"ד פסק דין

בפסק הדין היתקבל ערעור המשיבה, ועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין (להלן – המשיבה) על פסק דין של בית הדין המחוזי של לישכת עורכי הדין במחוז ירושלים (ע' אברהמי, עו"ד, אב"ד; א' הר אבן, עו"ד, ומ' דקל, עו"ד, חברים), מיום 10.7.16, בו הוחלט לזכות את המערער מן העבירות שיוחסו לו בקובלנה מתוקנת, והן פעולה בנגוד אינטרסים, עבירה לפי סעיף 14 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו–1986; פגיעה בכבוד מיקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 53 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א–1961; והתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לישכת עורכי הדין.

בהקשר זה, ניתן להפנות לנהלי הלישכה, לפי נהלים אלה, מקום בו קיים חשש לניגוד עניינים, אשר בגינו ועדת אתיקה מחוזית אינה יכולה לטפל בתלונה, עליה להעבירה לועדת האתיקה הארצית.

הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח העובדה שבדין ניתנה סמכות למספר גורמים בלישכת עורכי הדין בכל הנוגע להעמדה לדין, ולועדת האתיקה הארצית מעמד נפרד לעניין זה (ראו סעיף 63 לחוק לישכת עורכי הדין; ראו גם בג"ץ 248/81‏ ‎ ‎ווליס‎ ‎נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין, פ''ד לז(3) 533 (1983); כן ראו בג"ץ 365/94 יצחק נ' היועץ המשפטי לממשלה (29.5.1994)).

...

מעבר לנדרש אוסיף, כי בכל מקרה, טעמיו של בית הדין הארצי למסקנה כי בנסיבות המקרה אין בסיס לטענות של סיכון כפול, מעשה בית דין או הגנה מן הצדק, מקובלים עליי בעיקרם.

נוכח כל האמור, יש לדחות את הערעור לעניין הכרעת הדין.

סוף דבר.

לפי ההחלטה "יש לבחון אם אין בניהול תיקי הוצאה לפועל בשם הזוכה כאמור קבלת דבר במירמה, ניסיון לקבלת דבר במירמה, או עבירה אחרת לרבות עבירה על כללי האתיקה של לישכת עורכי הדין". לבסוף החליטה העותרת כי התיק יועבר ליועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה (להלן: הרשות) לשם בדיקה של חשדות אלו והחלטה לגבי המשך טפול.

כזכור, העתירה מעלה שלוש טענות: הראשונה נוגעת לסמכות האחראי לידון בתלונת עורך הדין, או שמא הסמכות נתונה לערכאת ערעור; השנייה נוגעת לשאלה האם אכן קיימת זכות טיעון במקרה הקונקרטי; והשלישית מתייחסת לנפקות נוהל הממונה לגבי התלונה.

לצורך הדיון, ולאור הדמיון שנזכר לעיל בין ההסדרים, מוכן אני לקבל את טענת העותרת כי יש לבצע היקש זה. ואולם, לא ניתן לקבל את טענתה שהחלטתה נשואת התלונה נגעה לשאלה משפטית גרידא – האם זכאי עורך הדין לזכות טיעון בעניינינו אם לאו.

משנקבע כי המיקוד הוא בדרך ניהול ההליך על ידי הרשמת כלפי עורך דין שאינו צד להליך ועל כן החלטת האחראי ניתנה בסמכות, נעבור לטענה השנייה של הרשמת לפיה לא קמה לעורך הדין זכות טיעון בנסיבות העניין.

...

כך יש לגשת לקביעה כי התלונה הייתה מוצדקת במקרה זה. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את העתירה.

בקשת המבקש לחיוב המתלוננים בפצוי ובשיפוי בגין הוצאותיו ביום 14.1.18, הוגשה לבית משפט זה, בתיק ערעור לישכת עורכי דין, משנת 2016, שהסתיים כאמור בפסק דין ביום 25.5.16 ופסיקתא מיום 18.12.16, בקשה חתומה על ידי המבקש, המשתרעת על פני 56 סעיפים, ואשר נושאת את הכותרת הבאה: "בקשה דחופה לחיוב המתלוננים בפצוי ובשיפוי הנאשם בגין הוצאותיו. בקשה למתן הוראות". הצדדים לבקשה כפי שמופיעים בעמוד הראשון של הבקשה הם אלה: דני זילברשלג, מוכתר בתואר "המבקש (הנאשם)"; ועדת האתיקה המחוזית של לישכת עורכי הדין בתל אביב, מוכתרת בתואר "המשיבה (המאשימה)"; גליל מימון ואריה מימון עם מספרי תעודות הזהות שלהם, מוכתרים בתואר "המשיבים (המתלוננים)". בפתח הבקשה מוסבר, מדוע היא מוגשת, ומהי סמכותו של בית המשפט לידון בה, וזאת בלשון הבאה: "בית המשפט הנכבד מתבקש לעשות שימוש בסמכותו הטבועה לרבות סמכותו לפי חוק לישכת עורכי הדין התשכ"א-1961, וכן לפי החקיקה הראשית וחקיקת המשנה הרלבנטית לבקשה זו ונסיבות תיק זה, לרבות מכח החקיקה הרלבנטית לעניין פיצוי ושיפוי הנאשם בהוצאותיו, עקב זיכויו המוחלט מטענות הזדון של המתלוננים – גליל מימון ואריה מימון (להלן: "המתלוננים") בנוגע לטענת "הזיוף" של הסכם שכר טירחה מיום 5.2.02 וכל הקשור בה כמפורט בקובלנה דלמטה ולהורות כדלקמן:.

הוא מזכיר כי בבקשתו הבהיר, שהמתלוננים הגישו, בשנת 2017, כתב הגנה במסגרת הליך תביעה שנוהל על ידי המבקשים, וכן היתייחס בבקשתו להליך ספציפי בין הצדדים (ת"א 52387-09-16), אשר כולל עובדות שקיים מנהל מיוחד (סעיפים 1טו-1יז).

פסק הדין המוסכם שניתן על ידי ביום יז באייר תשע"ט (25.5.2016), (כפי שצוטט לעיל במלואו בפיסקה 8), הוא ברור וחד משמעי, ועוסק אך ורק בשאלות של עבירות אתיות של לישכת עורכי הדין.

...

לאור זאת, אני דוחה את כל בקשותיו של המבקש, ללא יוצא מן הכלל.

למותר לציין, ובהמשך לקו שפורט לעיל, אני קובע ומבהיר, כי אין בהליכים שבפניי כדי לפגוע כהוא זה בכל פסק דין או החלטה שניתנו על ידי כל ערכאה שהיא שהמבקש הוא צד לה. לרווחא דמילתא, ולבל יעלה המבקש צל צילו של ספק, אני מבהיר כי כל ההליכים וכל פסקי הדין שניתנו ביחסים שבין המבקש לבין גליל מימון ואריה מימון, הם מחייבים ותקפים לכל דבר ועניין.

אני מחייב את המבקש, ניסים דני זילברשלג, בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כדלקמן: 5,000 ₪ ללשכת עורכי הדין; 15,000 ₪ למשיבים 2-3; 15,000 ₪ לעו"ד ליאור דגן.

בית משפט השלום ברחובות ת"פ 67518-10-18 פרקליטות מחוז מרכז נ' גולוגן ואח' בפני כבוד השופטת, סגנית הנשיאה אפרת פינק בעיניין: פרקליטות מחוז מרכז ע"י ב"כ עו"ד מיכאל סטופ המאשימה 1.אנדריי גולוגן 2.דוד מרציאנו 3.אליהו אוחנה ע"י ב"כ עו"ד חדוה באום ועו"ד גלעד באום הנאשמים הכרעת דין

לכל היותר, ניתן לייחס משקל – להבדיל מקבילות - לאי הבאת עורכי הנהלים על ידי התביעה.

בה בעת, סוגיית הסמכות רלוואנטית להערכת העדות ומשקלה, ומכאן שיש חשיבות להכריע בה. לפי סעיף 2 לחוק ארגון הפיקוח: "(א) מנגנון השרות יהיה מורכב ממפקחי עבודה שימונו על ידי שר העבודה, דרך כלל או לענפי פעולה מסויימים או לתפקידים מסויימים.

עם זאת, גם בהעדר סמכות יתכנו מקרים שבהם עשויה להיות הצדקה שלא להורות על בטלות הפעולה או להורות על בטלות חלקית בלבד (לעניין הבטלות היחסית ראו רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הראשי, פ"ד נה (4), 673, 689 (2001); בג"ץ 10455/02 אמיר נ' לישכת עורכי-הדין, פ"ד נז(2) 729, 738 (2003); בג"ץ 7067/07 נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים, פסקות 37 - 39 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (30.8.07) בג"ץ 10296/02 ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' שרת החינוך, פ"ד נט(3) 224 (2004)).

אולם, לא כל מחדל חקירה או פגם יוביל בהכרח לזיכוי, ורק מחדלי חקירה מהותיים וחמורים עשויים להוביל לתוצאה כה מרחיקת לכת, ובפרט אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו ואם לא קופחה הגנתו (לעניין זה ראו: בע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2007); ע"פ 8529/11 גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל, (24/5/2002) פסקה 8; ע"פ 5019/09 חלוויה נ' מדינת ישראל (20.8.2013)).

...

באי כוח הנאשמים הוסיפו וטענו, כי יש לדחות את בקשת התביעה לייחס לנאשמים עובדות נוספות שלא פורטו בכתב האישום, לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי.

סיכום וסוף דבר תם ולא נשלם.

לאור כל האמור, הואיל והנאשמים היו אחראים לבטיחות ולמרות שהיה בידיהם להסדיר שיטת עבודה בטוחה יותר, לא הוכח כי סטו באופן קיצוני מסטנדרט הזהירות הנדרש.

לפיכך, החלטתי לזכות את הנאשמים מחמת הספק.