זיכוי מעבירות סרסרות והחזקת בית בושת עקב חוסר ראיות

רקע והליכים קודמים נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); והחזקת מקום לשם זנות, לפי סעיף 204 לחוק העונשין.

בית משפט השלום התרשם, כי עדויות העדים מטעם המשיבה היו "אמינות, עקביות, בעלות סדר פנימי ועמדו באיתנות בחקירה נגדית", כאשר גרסת עדי המבקש "אופיינו בטשטוש והתחמקות, היו בלתי הגיוניות ובלתי אמינות בעליל". על יסוד מכלול הראיות, שוכנע בית משפט השלום, כי בבית הבושת ניתנו אכן שירותי מין.

בית משפט השלום הדגיש, כי "במעשיו פגע [המבקש] בערכים חברתיים בדמות אוטונומיית היחיד, כבודן, גופן ונפשן של הנשים אותן סירסר למעשי זנות [...] מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה בה הורשע [המבקש], מתחשבת בצורך במאבק בנגע הסרסרות וניצולן של נשים לשם עשיית רווח קל". לאחר זאת, קבע בית משפט השלום כי מיתחם הענישה ההולם לעבירות בהן הורשע המבקש, נע בין מספר חודשי מאסר לבין 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

עם זאת, קבע בית משפט השלום, כי לנוכח נסיבות המקרה, ובשים לב לגילו המתקדם של המבקש, שהוא כבן 68, בנוסף למצבו הכלכלי הרעוע, "יהא מן הראוי להאריך את המאסרים על תנאי, וליתן בכך היזדמנות אחרונה [למבקש]. יחד עם זאת, על [המבקש] לדעת כי הסתבכותו הבאה תגרור השמתו מאחורי סורג ובריח לתקופה ארוכה וממושכת ללא שיכול לזכות בחסדי בית המשפט". המשיבה ערערה על גזר דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, בציינה, כי "שגה [בית משפט השלום] בהמנעותו מלגזור על [המבקש] עונש מאסר בפועל של ממש מאחורי סורג ובריח [...] [המבקש] ביצע את העבירות בעיניינו, ביודעו כי לחובתו שני מאסרים על תנאי, שבהפעלתם המצטברת הוא צפוי לרצות 21 חודשי מאסר בפועל". בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה, וגזר על המבקש שנת מאסר בפועל, עונש שהיתקבל בעקבות הפעלה בחופף של שני עונשי המאסר על תנאי, למשך 12 חודשים ולמשך 9 חודשים אשר היו תלויים ועומדים נגדו, והטלת עונש של 6 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות מושא בקשה זו, ואף זאת בחופף לעונשי המאסר שהופעלו.

יפים, בהקשר זה, דבריו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין בע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441 (1993): "סרסרות למעשי זנות היא מן המכוערים שבמעשי אדם. מעשים מכוערים עושים אנשים מכוערים, פרזיטים אנושיים - שמא נאמר תת אנושיים - שהמחוקק הורנו כי יש וראוי להפרע מהם. וזו דמותו של הסרסור ה"קלסי", הסרסור שהמחוקק שיווה לנגד עיניו: איש אלים, קשוח, אגוצנטרי, חסר רגשות וחסר מצפון, נעדר ריגשי מוסר כלשהם.

...

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור שלפניי, ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור, ומטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה לרשות ערעור.

בנוסף, עמדה האפשרות ללקוחות המקום לרכוש כרטיסים המזכים ב"רקוד אישי" תמורת 25 ₪ לכרטיס, בעבורו חשפנית הייתה יושבת על ברכי הלקוח והתחככה בגופו, בעודה לבושה בבגדים תחתונים בלבד, ולעתים אף בחזה חשוף, והלקוח הורשה ללטף את גופה במשך 3 דקות, לעיתים עד להגעתו לפורקן מתחת לבגדיו.

נקבע כי העסקת נשים במתן שירותי מין בתשלום הוא קצה שרשרת ניצול שבין חוליותיה עורך דין שגובה עשרות אלפי שקלים בתמורה להבטחה לאשרת עבודה, ניצול נשים זרות על שום חוסר הבנתן את השפה הדין והזכויות, משכירי דירות בסכומים גבוהים ובתנאים שמעליבים את הקיום האנושי, מועדונים שלוקחים לעצמם חלק קבוע מן התשלום וגברים רבים שהמקום מאפשר להם לנצל מצבי משבר כספי בריאותי או אישי של אותן נשים לסיפוקם.

עוד טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי המועדון משמש בעקרו כבית בושת, בעוד שמדובר ב"מוסד בילויים" כשמרבית החשפניות העידו כי הן עוסקות במופעי רקוד בלבד, ועל כן בכל מקרה לא מדובר בעיקר הפעילות באופן המצדיק על פי החוק סגירה עד תום ההליכים.

במקרה זה, נידרש בית המשפט להאריך תוקפו של צו הגבלת שימוש במקום לאחר שהוגש כתב אישום, המייחס כנזכר למערערת ולאביה ביצוע עבירות של סרסרות למעשה זנות והחזקת מקום לשם זנות.

בהקשר זה, אפנה לפסיקת כב' השופטת ע' ארבל בבש"פ 8353/09 פליקס מגאלניק נ' מדינת ישראל (26.11.2009), שם נידונה שאלת כמות וטיב הראיות הנדרשות לצורך מתן הוראה על-ידי בית המשפט להמשך החזקת חפץ תפוס לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, ונקבע כי בשלב שבו טרם הוגש כתב אישום די ברף ראייתי של יסוד סביר להניח כי נעברה עבירה וכי החפץ המדובר ניתן כשכר בעד ביצוע העבירה; ואילו, בשלב שלאחר הגשת כתב אישום, יש להעלות את רף הראיות הנידרש לצורך תפיסת והחזקת החפץ מרף של יסוד סביר להניח שנעברה עבירה לרף של יסוד סביר להרשעה בעבירה, על אף שגם במקרה זה אין הדבר מצוין במפורש בפקודה.

...

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נועה תבור) מיום 23.3.2018 בצ"מ 59157-02-18, לפיה נעתר בית המשפט לבקשת המדינה והורה על סגירת מועדון "TLV CLUB" (להלן: "המועדון") עד תום ההליכים המשפטיים כנגד המערערת.

עם זאת, אין די בקביעה כי קיימת תשתית ראיית לכאורית לביצוע העבירות שבתוספת הראשונה לחוק; המסקנה כי הגבלת השימוש במקום חיונית למניעת המשך ביצוע העבירות והקביעה כי קיים יסוד סביר לחשש שיש בעבירות הרלוונטיות כדי לסכן את ביטחונו של אדם או הציבור.

גם עיון בדברי ההסבר להצעת החוק מיום 15.11.2004 מלמד על כך שמדובר באמצעי מניעתי, וכך נאמר: "צו ההפסקה נועד ליתן בידי רשויות אכיפת החוק אמצעי יעיל לצמצום התופעה העבריינית של העסקת אנשים בזנות, זאת משום שסגירת המקום לציבור צפויה להקשות על הקשר שבין קהל הלקוחות לבין המקום שבו ניתנים שירותי הזנות וכך להצר את צעדיהם של מבצעי העבירות. ... בשל אופייה של הפעילות העבריינית הקשורה בעבירות זנות היא עשויה להתחדש בתוך זמן קצר ביותר באותו המקום שבו התקיימה, אף אם באי המקום נעצרו קודם לכן; כדי למנוע את חידושה יש הכרח פעמים רבות להפסיק את השימוש במקום לאלתר או להגבילו". ואכן, בית משפט קמא שקל את האפשרות להגביל השימוש במקום לתקופה בת 60 יום בלבד לפי סעיף 3א(ג)(1) לחוק, ולבסוף הגיע למסקנה כי לא די בתקופה קצובה זו כדי להביא להפסקת ביצוע העבירות במועדון.

מכל הטעמים שמניתי, הערעור נדחה.

הנאשם הורשע לאחר שמיעת הוכחות, בעבירות של התפרצות לבניין שאינו משמש למגורים, והחזקת כלי פריצה, בצוותא חדא, עבירות לפי סעיף 407 ו-409, בצרוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

נטען כי אף שבית המשפט לא מצא לנכון לזכות את הנאשם בשל אותו שימוש בכוח, הרי הדבר צריך לשמש שיקול של ממש בעת גזירת הדין, ובמקרה זה, יש בכך נימוק להקלה בעונש, באופן שהמאסר שיוטל על הנאשם ירוצה בחופף למאסר על תנאי שיופעל.

בעניינינו, על פי הראיות ששמעתי, אין ספק כי העבירה תוכננה מראש, שכן הנאשם ושותפיו האלמונים הגיעו למקום כשהם מצוידים בכלי פריצה (מגזרי מתכת ולום ברזל), פנסים, שק גדול לשם איסוף הסחורה הנגנבת, חבלים, וכיסוי ראש לשם הסתרת הפנים.

לצד האמור, ניתן למצוא במאגרי הפסיקה גם גזרי דין מקלים יותר מאלה המנויים לעיל, אך זאת במקרים בהם המדובר היה בנאשם שעבר תהליך שקומי של ממש, או במקרים בהם היה הנאשם חסר עבר פלילי (ראו למשל: ת.פ 4059-08 מד"י נ' אדרי (30.5.13); ת.פ 5799-01-09 מד"י נ' סרסור (21.2.10); ת.פ 7711-08 מד"י נ' אסולין (16.1.11).

...

לאור כל האמור הנני סבורה כי מתחם העונש ההולם את העבירות שבפני נע בין 6 חודשי מאסר בעבודות שרות לבין 15 חודשי מאסר בפועל.

לאחר שעיינתי שוב בתוכן עדויות השוטרים ובתוכן עדות הנאשם בעניין זה, אני סבורה כי לא הוכח שנעשה כלפי הנאשם שימוש בכוח בלתי סביר.

לאחר כל האמור אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 10.5.13.

בזמן שהרכב היה בחזקתו של שי כהן התרחשה התאונה כאשר באותה עת נהגה בו הנתבעת 2 וזאת על פי הפרטים שמסר שי כהן ובהתאם לדווח בדבר התאונה מטעם נהג רכב התובעת.

אמה של הנתבעת 2 המתגוררת בכתובת האמורה העבירה לה את מיסמך האזהרה.

טענת הנתבעת 2 כי נפל פגם בהמצאה חסרת בסיס.

" בפר"ק (מרכז) 45345-10-13 מועצה מקומית באר יעקב נ' עו"ד מרדכי שלו – מנהל מיוחד לעמותה (פורסם, 14.1.2015) נקבע כי שקולי ביטול פסק דין מושתתים על שני אדנים, ביטול מן הצדק או בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט: "26. בית המשפט ייעתר לבקשה שעניינה ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד אם מצא כי ביטול כאמור מתחייב מן הצדק (קרי, כאשר נפל פגם דיוני היורד לשורשו של עניין, כשלרוב מדובר בפגם בהמצאה או פגם אחר שפגע ביכולת להשמיע טענות) או בהתאם לשיקול דעת בית המשפט בשים לב לסיבה בגינה ניתנה ההחלטה במעמד צד אחד ולסכויי ההגנה של הצד המבקש את הביטול. ראו: רע"א 2582/13 גריפאת נ' רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל – צפון, מ- 2.6.2013, פורסם בנבו; ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ, מיום 6.4.2008, פורסם בנבו." וראו לעניין זה גם רע"א 1000/17 ‏ ‏פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (פורסם, 12.9.2017): "ביטול כאמור יכול להעשות באחד משני מסלולים שונים: האחד, ביטול מחמת הצדק בשל פגם היורש לשורשו של ההליך; השני, ביטול פסק הדין על פי שיקול דעתו של בית המשפט (רע"א 4487/15 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 3 (9.2.2016); רע"א 5736/15 ‏עובד נ' פקיד שומה טבריה, [פורסם בנבו] פסקה 5 (8.10.2015)). בשים לב לזכות להליך הוגן שעומדת על הפרק, בבקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה נקוטה בבית משפט זה גישה "ליבראלית, תוך ריפוי הנזק שניגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות" (רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור, [פורסם בנבו] פסקה 3 (2.6.2015) (להלן: עניין עיסא)).

יוטעם, כי אכן הנתבעת 2 לא הגישה תצהיר מטעם בתה לתמוך בטענתה כי למרות החתימות הנחזות לא קיבלה את המסמכים בפועל ומקובלת עליי טענת התובעת בתגובתה בהקשר זה. בנוסף, הנתבעת 2 לא הגישה כל ראיה לתמיכה בטענתה כי לפני כשנה עברה להתגורר בבאר גנים.

...

יוטעם, כי אכן הנתבעת 2 לא הגישה תצהיר מטעם בתה לתמוך בטענתה כי למרות החתימות הנחזות לא קיבלה את המסמכים בפועל ומקובלת עליי טענת התובעת בתגובתה בהקשר זה. בנוסף, הנתבעת 2 לא הגישה כל ראיה לתמיכה בטענתה כי לפני כשנה עברה להתגורר בבאר גנים.

לאור האמור, שוכנעתי כי בנסיבות דנן, לאחר בחינת כלל שיקולי בית המשפט, פסק הדין שניתן כנגד הנתבעת 2 יבוטל משיקולי בית משפט בכפוף לתשלום הוצאות התובעת בסך של 1,000 ₪.

מובהר שלאור כך שסכום ההוצאות מובטח אני מורה על ביטול מידי של פסק הדין והעיקולים שהוטלו במסגרתו בתיק ההוצל"פ וכן על סגירתו.

כללי: התביעה מיחסת לנאשם שתי עבירות: החזקת מקום לשם זנות, עבירה לפי סעיף 204 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ועבירה של סרסרות למעשי זנות עבירה לפי סעיף 199 (א) לחוק.

בכתב אישום המתוקן התביעה טוענת כי בתקופה שבין 22/12/2008 ועד 9/1/11 החזיק הנאשם וניהל מקום לשם עיסוק בזנות, ברחוב סוקולוב 8 ברמת גן. בבית הבושת הועסקו מספר נשים אשר סיפקו שירותי מין ללקוחות מזדמנים תמורת אתנן.

הנאשם טען כי התבקש להופיע כשוכר הדירה כדי לזכות בהנחה מעירייה בתשלום הארנונה מאחר והוא נכה.

הכרעה במחלוקות: כבר בשלב זה ראוי לציין כי הנאשם עשה עליי רושם שלילי, דבריו הם מלאי סתירות ועומדים בנגוד לראיות שהוגשו בתיק זה. כדי להמחיש את הדברים די לציין כי לאחר שהנאשם טען בהודעתו מיום 15/11/08 (ת/12) כי סופיה קנתה את המקום מהבעלים הקודם שלום.

הנאשם לא מסר פרטים ממשיים לאיתור הבעלים האמתיים של המקום דבר המצביע על חוסר הרצינות של טענתו כי הוא היה רק "קוף". במהלך התקופה המפורטת בכתב האישום המתוקן בוצעו מספר פשיטות לדירה ברחוב סוקולוב 8 ברמת גן. בכל הפשיטות נמצא כי לקוחות קיבלו במקום שירותי מין.

...

לאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו בהסכמה אני קובע כי הנאשם ידע כי הנשים שעובדות במקום מעניקות שירותי מין מסוג "הרפיה" שמשמעותה עיסוי איבר המין של הלקוח עד הגעתו לפורקן.

בהודעתו מיום 21/12/08 (ת/15) הודה בעצם הנאשם שהוא מודע לסוג השירות שניתן במקום כשמסר "...יש בודי שזה בעירום אבל זה לא בגדר סקס וזה מותר... אני לא ידעתי שהרפיה זה אסור, כלומר אם זה סקס והוא אומר אמת...". אני דוחה את טענת הנאשם כי קיבל רק 500-600 ₪ לשבוע מהקופה.

נוכח כל האמור לעיל הגעתי לידי מסקנה כי הוכחו בפני העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום המתוקן ואני מרשיע אותו בעבירת אלה.